איל כפכפי
1941-2002

מאת דליה קרפל, עיתון הארץ 19.3.2002

בחמישה במאי 41', בלילה, נולדה תינוקת בחדרם הקטן של יצחק ופנינה כפכפי בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. הלידה היתה קלה יחסית. ליולדת סייעה אחות הקיבוץ, חיה קדם, ואחרי הלידה הונחה הפעוטה בסל כביסה מרופד בשמיכה. האב המאושר החליט לקרוא לבתו איל, מלה נרדפת לכוח, עוז ואומץ - התכונות היאות לפלוגות המחץ שנולדו בדיוק באותם ימים, ובתוך זמן קצר נודעו בראשי התיבות פלמ"ח. העובדה שנקראה בשם גברי כל כך לא הפריעה לאיל כפכפי, אבל ביום שבו נפגעה בתאונת דרכים, לפני חודש, לא נמצאו עליה תעודות מזהות: היא הובאה לבית החולים מחוסרת הכרה ונרשמה שם כאלמונית.
ד"ר איל כפכפי, היסטוריונית, נפצעה קשה בצומת כפר יהושע ב-20 בפברואר. אוטובוס שהסיע ילדים מחץ את המכונית שנהגה בה. מלבד פגיעה בעין לא ניכרו על גופה סימני פגיעה, אבל מוחה נפגע אנושות והיא מתה בבית החולים כעבור חמישה ימים. נהגת מצטיינת היא לא היתה, ואת רשיון הנהיגה היא קיבלה לפני כחמש שנים, בגיל 56, אחרי שעברה את הטסט בהצלחה, להפתעתה, בפעם הראשונה. היא החלה ללמוד נהיגה משום שרצתה לבקר לעתים קרובות את בתה היחידה, מרווה שמואלי, שהתגוררה אז בכפר יהושע, ובעיקר רצתה לשהות במחיצתו של נכדה הראשון אורי, שאליו היתה קשורה במיוחד.

מותה הטראגי של כפכפי הביא לסיומם חיים עשירים בדרמות אישיות ומקצועיות שנלוותה אליהם תחושה של החמצה. אף שהיתה גם רעיה (לזמן קצר) וגם אם, לא חוותה אף פעם במלואה את חוויית המשפחה והאמהות, אולי משום שהפנתה את עיקר מרצה לעבודתה המחקרית. אבל גם שם נכונה לה אכזבה, בעיקר בחודשי חייה האחרונים, כשהתהלכה מרירה ומתוסכלת לנוכח הקשיים להשתלב בחיי האקדמיה ולהתפרנס מהם כראוי למעמדה. היא היתה חוקרת ומרצה בכירה במכללת אורנים ובמכללת עמק הירדן ופרק מרכזי בחייה עמד בסימן פעילותה ב"חוג אורנים" ויחסיה עם האיש שעמד בראשו, ד"ר יגאל וגנר, שנחשב לאדם שהשפיע עליה ביותר. חוג אורנים הוקם בשנת 73 כחוג רעיוני-פוליטי ומאז הקמתו דבק בו דימוי קונספירטיווי שעורר עליו מידה גדולה של סקרנות וחשדות. בפי מתנגדיהם כונו אנשיו "כת משיחית תמהונית", או "הווגנריסטים", על שמו של וגנר, האידיאלוג הראשי של החוג, שתואר לא אחת כ"גורו" והיה אהבתה ואכזבתה הגדולה של כפכפי.

ילדה מרדנית
בשנות ילדותה במעוז חיים, נהגו ההורים והמחנכים בקיבוץ על פי התיאוריות הפילוסופיות-חינוכיות של החינוך המשותף מבית מדרשו של מרדכי סגל. לימים חיברה מחקר ביקורתי על תפישות חינוכיות אלה שהתיימרו לעצב אדם חדש, וב-98' פירסמה אותו כספר, "כשתילי זיתים". בעת עבודתה על הספר נולד נכדה הראשון אורי. "כשהנקתי את אורי", מספרת בתה, מרווה שמואלי, "היתה אמא לידי ופתאום היא נזכרה שכאשר אני נולדתי הביאו אותי היישר מבית החולים לבית הילדים שבמעוז חיים. אמא היתה באה לשם להניק אותי כל ארבע שעות ולאחר כחודש וחצי היא חזרה ללמד והחלב נגמר. בעודה מתבוננת באופן שאני מגדלת את אורי התינוק, התחוור לה פתאום איך גידלו אז את הילדים. היא לא אמרה אף פעם שלינת הילדים היתה טעות, והיא ידעה שגם אני ברחתי מבית הילדים בלילה לחפש את אבא, אבל אני בטוחה שהיא חשבה שהשיטה ההיא לא היתה טובה דיה, כי לא היה בה מספיק חום ואהבה".
כילדה, איל כפכפי דווקא אהבה את הלינה המשותפת בקיבוץ, ומגיל צעיר יחסית הצדיקה באופיה את צווי העוז והכוח שהטיל עליה אביה בקריאת שמה. אבל יצחק כפכפי היה גם איש ספר, שהעביר לבנותיו מסר נוסף: האינטלקט הוא מעל לכל, עם דגש על למדנות ומצוינות. "איל כל כך דמתה לאבא, בשכל החריף, בסקרנות, בהבנה הבין תחומית, בכנות וביושר, ובעיקר בחיפוש אחר האמת", אמרה השבוע אחותה הגדולה הרי (ההרים שלי).

"היא היתה ילדה מיוחדת ושונה", מספרת האחות, הרי עיני. "כבר בגיל שלוש וחצי היא רצתה מאוד לקרוא כמו אבא והיא היתה יושבת על הדשא ליד חדר ההורים, העיתון פרוש לפניה, בדרך כלל הפוך, וסיפרה לעצמה סיפורים. היא לחצה על אבא שילמד אותה לקרוא באמת, והוא היסס, אך לבסוף נעתר לתחינותיה. בגיל ארבע היא כבר קראה שוטף".
בבית הספר התבלטה איל כתלמידה מצטיינת בכל המקצועות. "אבל כילדה אמצעית במשפחה היא די סבלה", מספרת אחותה. "היינו ארבע בנות במשפחה. הבכורה נירה (כיום נירה אביתר), נולדה מנישואיו הראשונים של אבא וחיתה אתנו. הצעירה היא סולי (כיום ילין), ואיל היתה צריכה להיאבק על מקומה במשפחה ועל אהבת ההורים. מאחר שהיתה מרדנית ולא הלכה בתלם, היא הקשתה על ההורים, שהיו לפעמים חסרי סבלנות וגם התרגזו עליה לא פעם. הקו של המרדנית, שלא נתפשת כילדה הטובה, רק הלך והתחזק עם השנים. היא הביעה תמיד את דעותיה באופן נחרץ וככל שהיא התבגרה זה רק הלך ובלט".
בתיכון, אומרת עיני, חריגותה של איל רק התעצמה. היא היתה דעתנית ובטוחה בעצמה. הילדים קראו לה "פני ירח", הזכיר חבר לכיתה בהספד שקרא בלוויה, בגלל המצח הגדול שלה, שהיה רחב, אבל בעיקר מלא דעת. הידע שלה כבר אז היה גדול יותר לא רק מזה של הילדים, אלא גם מהידע של המורים.

גם בענייני הלב איל הקדימה את כולם, מספרת אחותה הרי. "היא היתה הראשונה במחזור שהיה לה רומן אהבה. החבר הראשון שלה, מנחם הלוי, היה מבוגר ממנה בכחמש שנים. בגיל 14-13 הם כבר גרו יחד וזה לא הפריע לה ללמוד. הוא צילם, כתב שירים וסיפורים. בתחילה זאת היתה אהבה אפלטונית ובהמשך הם היו זוג לכל דבר. לא עניין אותה מה אומרים בקיבוץ או מה יגידו ההורים. היא ידעה מגיל צעיר מאוד מה היא רוצה, והיא נשארה אתו עד סוף התיכון".


אבא מגויס
"בילדותי בקיבוץ, כשאבא היה עובד בגן הירק הוא היה מתרגם את גתה", כתבה איל כפכפי במאי 99' במאמר שהתפרסם במדור התרבות והספרות של "הארץ" במלאות 250 שנה להולדתו של גתה. "נהגו אז להציף את הערוגות במים. הניחו את הצינור וחיכו עד שהערוגה תתמלא. בזמן שאבא חיכה, היה לוקח לו פתקאות שעליהן רשום גתה בגרמנית, והיה לוקח עט ופתקאות וממלא אותן בניסיונות של תרגומים ואני, כשהייתי ילדה, ידעתי בעל פה - ואני יודעת על פה עד היום - כמה מהשירים הקצביים הללו של פאוסט".
האב, יצחק כפכפי, נולד ב-1911 בליטא ובא לארץ בגיל 13. הוא למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, והשתתף בגיבושו של החוג שהיה אחר כך הגרעין המייסד של תנועת "המחנות העולים". בתום הלימודים הוא נדד עם הגרעין ביישובים שונים, בהמתנה להקצאת שטח. במאי 32', כאשר עברו חברי הגרעין להכשרה חקלאית ברעננה, כפכפי כבר היה נשוי. ברעננה נולדה בתו הבכורה נירה. אמה זהובית, ילידת ירושלים, לא ראתה עתיד בחיי קיבוץ, וכשנירה היתה בת שנה וחצי עזבה את הגרעין והותירה את הפעוטה עם האב.
אחר כך פגש כפכפי את פנינה נוסבאום, ילידת גרמניה שהגיעה לארץ בגיל 17. הם נישאו ובשנת 37' יצא כפכפי עם הגרעין שהקים את קיבוץ מעוז חיים במבצע "חומה ומגדל". פנינה, שהיתה בהריון, נשארה ברעננה עד הלידה. אחר כך, בגלל התנאים הקשים בקיבוץ, החליטו חברי המשק להשאיר את כל הילדים ברעננה, והם הובאו לקיבוץ רק שנתיים אחר כך.
לבתו קרא כפכפי הרי - ההרים שלי, כסוג של מחאה על המלצתה של ועדת פיל לחלק את הארץ ולהקצות למדינה היהודית את שפלת החוף בלבד. כפכפי, שצידד בשלמות הארץ, התקשה להיפרד מאזורי ההר. "אבא קרא המון ואני חושבת שאיל ירשה ממנו הכל", אומרת הרי עיני. "כשהחלו לצאת כרכי האנציקלופדיה העברית אבא קרא כל כרך וכרך וגם זכר מה שקרא".
הוא היה מורה לטבע ולמדעים אך לימד גם ספרות, והזדהה עם המשורר הגרמני גתה, שהתעניין בכל תחום ועסק גם במדעים. במשך 40 שנה עסק יצחק כפכפי בתרגום "פאוסט" ו"פיוט ומציאות" של גתה מגרמנית לעברית. "אמא עזרה לו בתרגום, כי גרמנית הוא לא ידע טוב", אומרת עיני. "הוא כתב קטעים-קטעים בחריזה בשורות קצרות בעברית מתנגנת ואמא אמרה לו שבעברית פאוסט מדבר אליה יותר מאשר בגרמנית".
פנינה כפכפי עבדה במטבח הקיבוצי כמבשלת ומרכזת. יצחק, לצד עבודת ההוראה היה פעיל גם בתנועה ובמזכירות הקיבוץ והרבה להעדר מהבית. "אבא לא גידל אותנו", מספרת עיני. "הוא היה מגיע פעם בשבועיים ותמיד היה מגויס. אמא לא היתה בריאה וגם עבדה קשה. היו לה קשיי הסתגלות לעמק בית שאן החם ולקדחת. אני עזרתי לה בגידול הילדים והייתי הולכת להשכיב את איל עוד כשהדרכים במשק היו בוצניות".
אבל מלבד הפעילות התנועתית היתה סיבה נוספת להיעדרותו של אביהן מהבית ומהקיבוץ. בתחילת שנות השישים הוא הכיר בתל אביב את חנה קרונר, מורה בת קיבוץ אשדות יעקב (מאוחד), שעבדה כמוהו בוועדת החינוך של הקיבוץ המאוחד. היא היתה צעירה ממנו בכעשרים שנה ורווקה. הם התאהבו ואחר כך עברו לחיות ביחד בקיבוצה. נולדו להם ארבעה בנים: נרי, זך, אביתר ודותן. כפכפי, שהיה טרוד תמיד בפעילות ציבורית ועסוק בכתיבה ובתרגום, חילק איכשהו את זמנו בין שתי המשפחות. לא הכל היו מאושרים מהסידור; לבתו איל הפרשה הזאת גרמה צער.


אם נעדרת
אחרי השירות הצבאי למדה איל כפכפי בסמינר למורים באורנים וכעבור שנה, ב-64', כבר החלה ללמד בכיתה ח' במעוז חיים. היא נישאה בדצמבר אותה שנה לאברהם דגן, ילד-חוץ מכפר סבא שלמד במעוז חיים מכיתה ט'. שנתיים אחר כך נולדה בתם מרווה, אבל כעבור שנה נוספת נפרדו בני הזוג בידידות. כפכפי העריכה את דגן, משום שהיה איש של עבודה גופנית, שלא כמוה. הוא התחתן בשנית והקים משפחה ואילו כפכפי התמסרה ללימודים ולמחקר. כפי שאביה נעדר מחייה בילדותה, כך נעדרה היא מחייה של בתה.
"היא ויתרה על האימהות מתוך מחשבה שעולם המחקר כה זקוק לה, שהיא היתה מוכרחה להקדיש לו את כל כולה", אומר יפתח אופק ממעוז חיים, שלמד באורנים היסטוריה לתואר ראשון והיה מידידיה הקרובים. "מרווה הלכה תמיד מבית הילדים לאביה, כי איל לא נכחה. אצל אביה ומשפחתו היא מצאה בית חם. איל לא התנכרה לילדה, היא אהבה אותה מאוד, אבל ההתמסרות והטוטליות שהיו ממאפייניה תועלו למחקר. הצורך לחקור עד הסוף, ולגלות את האמת, ניצח הכל".
המטרה לא היתה מחקר אקדמי לשמו. "זה היה הכל למען ההווה", מסביר אופק. "איל האמינה שמקבלי ההחלטות בפוליטיקה מציגים מצג שווא, וחשבה שתפקידה כחוקרת לחשוף את האג'נדה האמיתית ואת המניעים הנסתרים שלהם. לשם כך היא היתה מוכנה לשלם את מלוא המחיר, משום שהיא היתה אשה של חקר האמת והיא הרגישה שלמה עם זה, בפרט שלמרווה היה בית חם ואוהב".
למכבסה ולחדר האוכל נהגה כפכפי לרכוב על התלת-אופן שלה. מעמדו של חדר האוכל בחיי הקיבוץ העסיק אותה מאוד. במארס 79' היא כתבה בעלון המשק, שהתרוצצותם של ילדים המרעישים בחדר האוכל בזמן ארוחת הערב הטרידה אותה, מאחר שלדעתה הילדים רואים בו מגרש משחקים, בעוד הוריהם אדישים לרעש. כל זה עלול לפתח בילד תחושת זלזול כלפי הציבור, הזהירה.
בנובמבר 80' כתבה בעלון המשק על החלטתה להתנדב לתורנויות בערבי שבת, בין היתר בכדי "ליצור הרגשה של קבע בחדר האוכל". היו לה גם סיבות אישיות, הסבירה. בבוקר היא כותבת בשקט בחדרה ובערב הרעש מסביב קצת מפריע לה להתרכז, ולכן החליטה לנצל את הזמן הזה לסיוע בעבודות ניקיון והגשה במטבח, וכך גם תזכה לראות את החברים. כתורנית בחדר האוכל הטרידה אותה העובדה שחברים לוקחים לחדריהם את מרקיות הנירוסטה שעלו למשק "הון תועפות", ובפנייה נרגשת ביקשה שיחזירו אותן. באותו גיליון היא גם דיווחה על הנעשה במחנות של רבין ופרס במפלגת העבודה.
עיני מספרת שאחותה איל לא נהגה לקנות בגדים חדשים, העדיפה ללקט בגדים שחברות או אחיותיה ויתרו עליהם, והיתה מתאימה אותם בעזרת תופרת. "בגד שלא ניתן היה לעצבו מחדש, היא היתה הופכת אותו לתיק. רוב בגדיה היו בגדים שהיא עיצבה מחדש. הנשיות שלה היתה חשובה לה והיא הקפידה על לבושה והיה לה טעם מיוחד. היא גם אהבה לסרוג ולרקום, וזאת היתה ההתאווררות שלה. לאסיפות במשק היא היתה באה עם סריגה".


תרבות שהושמדה
ד"ר יגאל וגנר, אומרים בני משפחתה וידידיה, היה האיש שהשפיע יותר מכל אדם אחר על עיצוב השקפת עולמה וגם על חייה האישיים של איל כפכפי. היא פגשה אותו לראשונה בשנת 65', כאשר למדה בסמינר אורנים. וגנר התרשם ממנה לטובה מהרגע הראשון. "היה בה צירוף של רצינות שבה היא ניגשה לחומר הרוחני, יחד עם הרגשת אחריות ביחס למה שבן אדם כותב ואומר, ולעובדה שיש לאדם השפעה בעולם ושהוא צריך להיות אחראי להשפעותיו", מסביר וגנר. "היא היתה שילוב של חוקרת אורגינלית מאין כמוה ומחנכת בעלת תחושה של אחריות למלה הכתובה ולמלה המדוברת. היא גם היתה פתוחה לכל ההיבטים של יופי, לספרות, לשירה ולמוסיקה. אני זוכר איך אביה היה מתייעץ אתה על כל דף שתירגם, כי העברית שבפיה היתה נפלאה".
וגנר מתגורר כיום באורנים בבית חד קומתי. אשתו נעמי, שהיתה שותפתו הפעילה בחוג אורנים, מרותקת לכיסא גלגלים מאז נפגעה בתאונת דרכים לפני שנים. חדר העבודה שלו דחוס בספרים ובארכיון של גזרי עיתונות וצילומי מסמכים. אין לו כל קושי לשלוף דוקומנט כדי לאשש טיעון. השיחה אתו אינה פשוטה, בין השאר משום שהוא באמת מאמין ש"תשעים אחוז מן העיתונות נמצאת בידיהם של ידידי פרס".
את הדוקטורט שלו בהיסטוריה ובפילוסופיה קיבל וגנר באוניברסיטה העברית בירושלים. "כיוון שהלכתי להיות מורה בסמינר אורנים, פגשתי כאן משנות השישים המוקדמות את התלמידים שהגיעו מהקיבוץ הארצי ומהקיבוץ המאוחד. מרדכי סגל היה המנהל, וכאן נוצרה אסכולה של מחקר פוליטי".
כיוון המחקר הזה הוליד את השמועות והחשדות. וגנר וחבריו מאמינים שמאחורי כל מנהיג או תנועה פוליטית עומדים אינטרסים כלכליים סמויים שמריצים אותם. בתוך המשק הקפיטליסטי העולמי הם מזהים שתי קבוצות עיקריות בעלות אינטרסים שונים, לרוב מנוגדים: הון פיננסי והון יצרני. שתיהן מנסות להשפיע על מדיניות הממשלה בארצותיהן, וכדי להבין שינויים במדיניות, כך טוענים אנשי אורנים, יש לדעת לזהות את מי השינוי הזה משרת באמת וכיצד הוא משפיע על יחסי הכוחות במשק.
זו אינה תזה מקורית ויש לה ותק במחשבה הסוציאליסטית, אומר ד"ר דני גוטווין, מרצה לתולדות ישראל בהיסטוריה המודרנית באוניברסיטת חיפה, שהשתתף בפגישות של חוג אורנים. "המיוחד בווגנר הוא הניסיון ליישם את המכניזם הזה של ההסבר על המציאות הישראלית ולנתחה לפיו".
עד היום מתקומם וגנר על התיאורים הדרמטיים של אופי פעילותו בחוג אורנים. "אני לא גורו", הוא מצהיר. "התואר הזה דבק בי כי עבדתי כל השנים במסגרת אקדמית וחלק מתלמידי נעשו חוקרים, אז קל היה לומר עלי גורו. 'חוג אורנים' לא היה מקום שבו מבקשים אישור של מישהו להתראיין, גם לא של וגנר. מדובר היה בחוג רעיוני חברתי פוליטי של אנשים שיש להם דעה משותפת בנושאים אקטואליים הקשורים בישראל, בסוגיות של כלכלה וביטחון וביחסים עם העולם הערבי. כל ה'אנטי-וגנר' נולד מאי יכולתו של השמאל הישראלי הרדיקלי לסבול שיש אנשים נוספים שטוענים על עצמם שהם שמאל רדיקלי, וחושבים אחרת בענייני חוץ וביטחון. אז הם לא יתווכחו איתנו, כי ויכוח משמע שזה לגיטימי שיש יותר מעמדה רדיקלית אחת".
חברי החוג התנגדו לנסיגת ישראל לגבולות 67' ולהקמתה של מדינה פלשתינית. הם תמכו בתוכנית אלון, שהביעה נכונות לסגת רק ממקצת השטחים שנכבשו ב-67', והתנגדו לכל משא ומתן עם אש"ף. "הפלשתינאים זה בקושי עם", אמרה איל כפכפי בראיון לרונית מטלון (מוסף "הארץ" 30.5.86). "הם הורסים את עצמם, והדרך היחידה לחלץ אותם היא להתעקש ולא לדבר עם אש"ף. היטלר הרס את הגרמנים כמו שאש"ף הורס את הפלשתינאים". כתחליף לאש"ף הם תמכו בתוכניותיו של פרופ' מנחם מילסון, שבתפקידיו כיועץ הממשל הצבאי לעניינים ערביים בגדה המערבית וכראש המינהל האזרחי כונן בין השנים 77' ל-83' את אגודות הכפרים בשטחים.
החוג התגבש למעשה סביב מטרה פוליטית בוערת. זה היה אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר מפלגת העבודה נערכה לחילופי הנהגה ולהתמודדות בין יצחק רבין לשמעון פרס. חברי חוג אורנים, שראו ביגאל אלון את הדמות המופתית בפוליטיקה הישראלית, התגייסו לחסום את דרכו של פרס לשלטון. "מאז", אומר וגנר, "נפגשו כמאה חברי החוג, לפעמים פעם בחודש ולעיתים פעם בשנה". בפגישות אלו הם עסקו בעיקר בלימוד משותף.
בגרעין הקשה היו כמה עשרות, בהם פרופ' עודד בלבן (לשעבר ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה), בנקו אדר מ"על המשמר", ד"ר אביה יצחקי, שלמה לשם מהתק"ם, ד"ר יורם נימרוד, ד"ר איל כפכפי ואחרים. ד"ר דני גוטווין אומר, שההילה המיסתורית שנקשרה לחוג היתה תוצאה של דרמטיזציה מופרזת. "אצלנו בארץ הושמדה התרבות של למידה פוליטית, שרווחה פעם בתנועות סוציאליסטיות. מה שוגנר שימר זה סוג מסוים של תרבות סוציאליסטית, שמקובל במקומות אחרים בעולם. אם תבדקי איך פועל עכשיו השמאל האנטי גלובליסטי, תמצאי שיש בו אקטים מעניינים של לימוד. הרעיון שחברה צריכה להיות מובנת, ושזה מצריך אקט של למידה, כבר איננו קיים בארץ וזה מה שהוליד את השמועות".


הדעיכה
וגנר מתעתד עכשיו לטפל בעזבונה המחקרי של כפכפי ולהעבירו אל "המרכז החינוכי להתחדשות שתפנית" שבקיבוץ הגלילי רביד, 15 ק"מ צפונה מצומת גולני. בראש המרכז הזה עומד פסח האוספאטר, מנכ"ל הנוער העובד והלומד, אבל הרוח האידיאולוגית, כך נראה, נושבת מכיוונו של וגנר. "אני חושב שנכתוב על המצבה של איל 'לוחמת ומחנכת'", הוא אומר. "ראיתי בעבודתה העיקרית מלחמה על האמת ההיסטורית, שמוסתרת ומוחבאת על ידי השיטה האקדמית של הממסד האקדמי השולט. בו-בזמן היא ראתה בעבודתה העיונית תרומה לחינוך אנשים להסתכל על הסביבה שלהם בעיניים מפוקחות".
על עניין אחד מתקשה וגנר לדבר - יחסיו האישיים עם איל כפכפי. בין השניים נרקם סיפור אהבה מסובך שנגמר בכי רע. וגנר היה נשוי, אבל לא הסתיר את הרומן שלו עם כפכפי. השניים עבדו יחד ובילו הרבה ביחד. הוא היה אהבת חייה, והיא התקשתה להתמודד עם העובדה, שגילתה במאוחר, שיש לו קשרים גם עם נשים אחרות. "היא איימה עליו שהיא תעזוב אותו ולבסוף היא עזבה, לאחר כעשר שנים שהם היו יחד", אומרת אחותה, הרי עיני. "הפרידה קשתה עליה בשנים הראשונות ובהמשך היא התגברה. היא מצאה את הפיצוי בעבודת המחקר ובהוראה".
עיני מספרת, כי בשנים האחרונות הלכה אחותה והסתגרה. "מה שקרה לאבא אירע גם לה. האכזבה מן העובדה ששום דבר ממה שחשבת שיתגשם במדינה לא התגשם. לא בקיבוץ ולא בארץ. אבא בשנותיו האחרונות, והוא מת לפני כארבע שנים, הלך והשתתק והיה שלב שהוא חדל מכל פעילות בקיבוץ ולא דיבר באסיפות. הוא חש שהארץ בסדר, אבל שיש לספח את הגדה המערבית ואת רצועת עזה. איל חשבה באופן דומה. השבר התחיל אצלה במות יגאל אלון, שהיא קיוותה שיהיה ראש הממשלה, כמי שהאמין בגבולות בני הגנה והתנגד להכנסת הנשק הגרעיני לאיזור. רצח רבין היה סתימת הגולל על איזו אפשרות שמשהו טוב ייצא מפה והיא הרימה ידיים".
דני גוטווין, שהיה ידידה של כפכפי, אומר שבדמותה היא מסמלת את "בת החלום הציוני-הקיבוצי-הסוציאליסטי, שסיימה את חייה במצוקה כלכלית עזה ובתחושה שהיא ניצבת מול שוקת שבורה. כללי המשחק של החברה הישראלית התפתחו כך, שדווקא כשכפכפי יוצאת מהעולם הקיבוצי ומבצעת מעבר מבית הגידול שלה, המאוד אידיאולוגי, לזירה האקדמית שבה היא מתקבלת ומצליחה - דווקא אז עולמה נחרב. לא מדובר בתופרת בקיבוץ שבו הוחלט על הפרטה, אלא באשה שהצליחה לפי כללי המשחק של החברה בחוץ, ובגיל 61 היא צריכה להתחנן לפנסיה כי הבית, הקיבוץ שלה, מתרסק".
"העובדה שהתנועה הקיבוצית הולכת ונגמרת העציבה אותה", אומרת גם אחותה הרי. "היא הלכה והסתגרה וגם נעשתה מרירה ועצובה. השמחה היחידה בחייה היה אורי, הנכד. היחסים שלה אתי היו מסוגרים והצטמצמו לעניינים יום-יומיים והכרחיים, ופחות פגישות ושיחות. בחתונה משפחתית היא ישבה בשולחן לחוד די מרחוק והשקיפה על הנעשה. כשניגשו אליה אנשים היא חייכה ולחצה ידיים, אבל גם הקרינה ריחוק. היא יצרה קשר עם מעטים במעוז חיים".
כשבועיים לפני תאונת הדרכים הקטלנית השתתפה כפכפי בכנס שארגן "יד יצחק בן צבי" בירושלים. בכנס השתתפה גם פרופ' רחל אלבוים דרור מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. אלבוים דרור, המוקירה את מחקריה של כפכפי בתחום החינוך וההיסטוריה היישובית, ציינה זאת באוזני באי הכנס ובתום הדיונים הלכו השתיים לאכול יחד צהריים. כעבור ימים אחדים קיבלה מכפכפי מכתב נוגע ללב, שבו ביטאה מצוקה ומבוכה מעצם הפנייה הנואשת הזאת אליה.
וכך כתבה לה כפכפי, בין היתר: "אני לא צריכה להגיד לך מהו המצב של חוסר הוודאות הכלכלית של מי שנשארה בקיבוץ עכשיו ובמקום נידח כעמק בית שאן, ועכשיו מתברר שלמרות שחינכה ילדים והמשיכה בחינוך מורים עשרות שנים, מאז 1963, כמעט ואין לה פנסיה, כי הקיבוץ, וגם התנועה הקיבוצית, אורנים, עד השנים האחרונות, לקחו לה את הפנסיה. לאחרונה התחלתי לעבוד, נוסף על אורנים, גם במכללה האזורית בצמח. שם אין חוג לתולדות עם ישראל, והכל מצמצמים עכשיו, וככה מחצי משרה התגלגלתי לקראת השנה הבאה לשיעור אחד בלבד, ללא שום זכויות של פנסיה, כמובן".
כפכפי, שהמינוי שלה מטעם אוניברסיטת חיפה הוא "מרצה בכיר להיסטוריה של עם ישראל", ביקשה את עצתה של אלבוים דרור איך ומה לעשות כדי שיאפשרו לה ללמד בתחום החינוך במכללת עמק הירדן בצמח, שם יש לימודי חינוך. אולי, כמי שהיה לה מינוי זמני של מרצה לחינוך מאוניברסיטת חיפה וכך לימדה במשך שנים באורנים, היא תהתה אם תוכל ללמד בצמח היסטוריה של החינוך, או אולי מחשבת החינוך, ושאלה מה עושים כאשר על החוג הזה ממונים אנשי אוניברסיטת בר אילן. "אינני מכירה את הפרסונות שם בכלל. אבל מי יודע, אולי לך, עם היוקרה הגדולה - יש איזה רעיון איך אפשר בכל זאת להכניס היסטוריונית כמוני ללימודי החינוך במכללה בצמח".
ושוב היא מתנצלת על עצם הפנייה ואינה מעלה על דעתה שהדבר הראשון שהתעתד פרופ' עוזי רפופורט לעשות, לכשייכנס לתפקידו כנשיא מכללת עמק הירדן, היה להעלותה לדרגת פרופסור. כך מכל מקום אמר בהספד על קברה הטרי.
"אני לא חושב שהיה פה אקט של רדיפה פוליטית או רעיונית, בגלל השתייכותה לחוג אורנים", אומר גוטווין. "היה באיל סוג של צניעות וחשש, היא לא היתה טיפוס לוחמני והיא הלכה לשיטתה, ואיפה שהיא ראתה קשיים היא נסוגה, בניגוד להתנהלות המחקרית, שבה היא נכנסה לקרבות כדי לעמוד על דעתה. אילו היא היתה נלחמת על זכויותיה המקצועיות במקומות העבודה שלה כשם שהיא נלחמה להשיג מסמכים מהארכיונים - מארכיון צה"ל, למשל, שעמם ניהלה קרב - מצבה היה יותר טוב".
בדברי ההספד על קברה אמר ידידה, יפתח אופק: "בשנים האחרונות, כשהיא כבר סבתא לשני נכדים, נדמה שכבה איזה אור באיל. שוב לא ראינו את מאמריה מעל דפי העיתונות לעיצוב החברה והפוליטיקה בישראל. בשיחותינו האקראיות ליד מגרש החניה, אפשר היה לחוש את אכזבתה העמוקה מהמקום אליו הגיעו החברה הישראלית, התנועה הקיבוצית ומעוז חיים בפרט. עודדנו אחד את השני באמרה הצינית: 'לפחות יש לנו זיכרונות יפים'. אך הדאגה כרסמה. ייתכן שהיו באיל געגועים ודאגה כאשר נכנסה עם רכבה לצומת הדמים". *