משפחת כפכפי

משפחת כפכפי
בני משפחת כפכפי על ענפיה הרבים, הם צאצאי שמואל שוקסטליסקי יליד העיירה אוטיין בליטא שנדד בשלהי המאה התשע-עשרה לקובנה ונשא שם לאשה את פרל (פנינה) קידנסקי. לזוג נולדו שבעה ילדים במשך 21 שנה: יוסף, משה, חביבה, ברוך, יצחק, שלום וירוחם.
במאי 1915 גירשו השלטונות הרוסיים מהעיר קובנה, שהיתה קרובה לגבול שבין רוסיה לגרמניה, את כל היהודים, שהיוו כמחצית מאוכלוסייתה. המשפחה עברה אל משפחת קרובים, משפחה שנשאה אותו שם (היא המשפחה, שבניה התרכזו בקבוצת כינרת ברבות הימים בשמה העברי "שפרירי", שאף נעמי שמר המשוררת נמנית עם צאצאיה) ושהתגוררה אז בפושקרנה, עיירה ליד וילנה.
משאך נתאפשר ליהודים לחזור לעיר קובנה לאחר כיבושה של ליטא בידי הגרמנים, חזרה לשם גם משפחת שוקסטליסקי. הם התגוררו בבית על גדות הנהר בסמוך לביתו של הרב יצחק אלחנן.
שני הבנים הגדולים, יוסף ומשה עלו ארצה בשנת 1921 במסגרת התנועה הציונית חלוצית "אחוה". יתר המשפחה הצטרפה אליהם בשנת 1925.

family_1940_011
שלום, ברוך, שמואל, ירוחם, פנינה, חביבה, יצחק (1919)

מקור השם יוסף הציע לבני המשפחה לתרגם לעברית את שם המשפחה "שוקסטליסקי", הקשה לביטוי, ובחר בשם "כפכפי". ההסבר לכך פשוט: שם המשפחה המקורי היה שמו של ישוב קטן בשם דומה Šaukšteliškiai בתחום הגבול שבין איכרים ליטאים לפולנים, יישוב לחופו של אגם, שהיתה לו צורת כף. הליטאים קראו לו "שַאוּקְסְטֶה", כף בלשונם, והפולנים קראו לו "לִישְקָה", כף בלשונם. מכאן השם המצורף - כפכפי, אלא שעיקרו של דבר הוא שיוסף שעיין הרבה במפות גיאוגרפיות של ארץ ישראל, מצא שבהרי הגלעד יש הר אחד ששמו הוא ג'אבל כפכפא, והרי שראוי להיקרא על שמו. אביו שמואל שוקסטליסקי נטל לו ברצון את השם "כפכפי" עוד בהיותו בקובנה, ועל אחת כמה וכמה כשעלה לארץ עם יתר בני ביתו בשנת 1925, עם העליה הרביעית. לאחר כל זאת, יוסף, הוגה השם "כפכפי", בחר לעצמו את השם "אחאי" על שם הקבוצה אליה השתייך - קבוצת "אחוה". עוד בהיותם בליטא היתה זו כוונתם של חברים רבים בקבוצה, שביקשו להחליף את שמם הלועזי בשם עברי, להיקרא בשם זה, כאילו היו כולם אחים. תחילה בחרו בשם "אַחְוָאִי", אלא שדוד ילין, המורה הדגול בסמינר המורים, הסביר ליוסף, שהאות ו"ו מיותרת, ובעברית נכונה יש לומר "אחאי". יוסף דבק בשם זה כל ימיו והעניק אותו לצאצאיו.

family_1940_007
יוסף וגניה אחאי, ברוך שוקסטליסקי, אליהו וחביבה מוזיקנט, שושנה ומשה כפכפי

מעבר לשמות המשפחה הרבים אשר נקשרו במשפחת כפכפי בקשרי נישואין (והראשונה בהן הינה משפחת מוזיקנט), החליפו כמה מצאצאי המשפחה את שם משפחתם. (ראשון היה רמי שהחליף את כפכפי ל"סער" ואחריו אבישי שהחליף ל"נביעות". שניהם בניו של שלום כפכפי) בישראל המודרנית שובשה המילה "קבקב" - סוג של סנדל פתוח -  ונכנעה להיגוי השגוי "כפכף". ברבות הימים השתרשה טעות זו, וכעת גם העיתונות הכתובה משתמשת בכתיב זה. משום כך מעורר שם המשפחה המיוחד עניין, ולפעמים בעייתיות מסויימת. ידוע במיוחד הוא המקרה של ים נביעות, בנו של אבישי אשר נולד עם השם כפכפי אך כבר לאחר הלידה בבית החולים שובש שמו ל"כפכפי-ים". יהיה אשר יהיה - ייחודו של השם כפכפי הופך אותו ואת נושאי השם לבלתי נשכחים.

family_1940_012
משה, יצחק, שלום יוסף, פנינה, ירוחם


מורשת
המשפחה מאז ימיו של שמואל כפכפי שהיה מחנך ומורה דגול בקובנה ובארץ ישראל, תרמה המשפחה למדינה מורים, מדענים, חוקרים, פרופסורים, סופרים, משוררים, עיתונאים, מוסיקאים ואמנים.

שמואל כפכפי

שמואל כפכפי
1874-1939


Samuel_Kafkafi

כפכפי שמואל ז"ל
בן מרדכי יהודה
נפטר בג' בטבת ת"ש 15/12/1939
נקבר בבית העלמין נחלת יצחק
גוש: 2 אזור: 11 שורה: 7 מקום: 12

פנינה (פרל) כפכפי (לבית קידנסקי)

פנינה (פרל) כפכפי (לבית קידנסקי)
1875-1959

Pnina

בעיזבונו של ירוחם נמצאו מספר מכתבים שנשלחו אליו מאימו,  שהיא הסבתא שלי ושלך. פנינה כתבה את המכתבים באידיש ואנו מצרפים כאן את התרגום לעברית. לצערינו המכתבים לא מתוארכים, אבל המכתב הראשון נכתב לירוחם בזמן ששרת בצבא הבריטי, בטרם שלום אחיו התגייס. המכתב השני מתייחס לראש השנה העברי ולעובדה שגם ירוחם וגם שלום מגוייסים, "היינו בבריגדה היהודית." כלומר מדובר כנראה על סוף אוגוסט 1945.

איננו יודעים מתי נכתב המכתב השלישי, אך אנו יודעים כי סבתא פנינה אכן זכתה לראות שוב את בניה, שהרי היא האריכה חיים עד 1959.

לאלה מאיתנו שלא זכו להכיר את סבתא פנינה, מכתבים אלה נותנים לראשונה קשר ישיר של הזדהות, מעיין דרישת שלום, מעבר למחסום הזמן והשפה.


  ירוחם בני הנאמן והיקר שלי,
קיבלתי את מכתבך המתוק והיקר ולשמחתי אין גבולות. את המילים הטובות המתוקות קראתי באהבה שאין לה שובע. מכתבך ילדי כל כך יקר לי ואני מתפללת לאל שיעזור לנו כבר שפניי יראו את בני שאני כל כך אוהבת, הבה נקווה שזה יהיה בקרוב ונתראה במהרה. אני יכולה לכתוב לך ילדי שביקרתי את אסתרכ'ל הטובה שלך לפני שבוע, היא יקרה מאד ובת טובה, אני יכולה להגיד לך שגם אני אוהבת אותה ללא גבול עם כל לבי. היא בשבילי כמו בת, שתהיה בריאה, ואני יכולה לכתוב לך אהובי שאסתר האהובה נראת מצוין והיא מאד יפה! על עצמי ילדי אני יכולה לכתוב לך שאני מזדקנת ומרב ימים לא נהיים צעירים, רק זקנים וחלשים יותר. הידיים לא רוצות לעבוד יותר, העיניים טרוטות וקשה לראות מה שאני כותבת. אני מקווה ילדי היקר שתסלח לי על הכתיבה הזו הייתי רוצה לכתוב לך יותר אבל קשה לי מאד, האצבעות מתעוותות ואני מוכרחה לסיים את כתיבת המכתב. דרישת שלום לבבית מהאחים שלך וגיסותיך – הייה בריא וחזק ילדי וחזור במהרה אל האמא,
בוא במהרה מאמא המחכה לך, מיינקינד


  אלול התש"ה - אוגוסט 1945
  הרבה שמחה ואושר לך אהובי הטוב והיקר, בני ירוחם,
סוף סוף אחרי זמן רב של ציפייה, יותר מחודש ימים, בעזרת השם לקראת השנה החדשה נתמזל מזלי, הגיע ביום ראשון מכתבך לידי ובו תמונתך היפה, ואני שמחה עד עומק נפשי, מתבוננת בצילום שלך ואני מאושרת ללא גבול ואני יכולה להגיד לך, ילדי שבחודש ימים של ציפייה עיניי דומעות מרב שמחה לקבל את תמונתך, המתנה הכי יפה שקיבלתי היום אני מתארת לעצמי, בני יקירי ירוחם כשאתה ואחיך שלום תשובו שניכם בבריאות טובה, תהא זו המתנה הכי הכי יפה, נו, ואני מבקשת מאד ממך ילדי השתדל להיות חזק, אכול טוב שתהיה בריא והיה שמח, והאלוהים הטוב ישלח לנו לשנה החדשה לכל עם ישראל, בתקוה ולכולם יקבלו מכל הטוב.
אני מבקשת ממך בני היקר עוד פעם, תחזיק מעמד שלא תאבד אמונה שיהיה טוב ותסיר דאגה מליבך.
אני מאד מבקשת ממך, בני היקר לכתוב לעיתים קרובות, אנא אל תדאג לי, יש לי הכל, לא חסר לי מאומה, רק אתה ואחיך שלום, היו בריאים וחזקים, אני המסורה והנאמנה האמא שלך,
פנינה כפכפי
 


    ירוחם בני הטוב והאהוב,
אני לא יכולה להבין מדוע עבר כל כך הרבה זמן ולא קיבלתי ממך תשובה למכתבי. יום אחרי יום חולף ואין מילה ממך. אני מחכה למכתבך היקר, מכתב שהוא כל כך יקר לי, מכתבך קדוש לי כל כך, מכתבך בשבילי הנחמה היחידה בחיי, אני יושבת בודדה ואין גבול לאושר שלי כשמגיע מכתבך היקר והנה חלף כבר כל כך הרבה זמן ותשובתך למכתבי טרם הגיעה. למרות זאת החלטתי לכתוב לך ומבקשת ממך להיות ילד טוב יקירי ולכתוב לי במהרה עד כמה שאפשר כי אבדה לי הסבלנות. עוד הייתי רוצה שהאל הטוב יעזור לנו ואזכה לראותך במו עיניי כל עוד אני בחיים בני היקר לי מכל בעולם, בני זכור את האמא שלך שלא יכולה לחיות בלעדיך, ובכן אני מבקשת שוב ושוב בני היקר פעם ועוד הפעם כתוב תשובה למכתב הזה...
הייה בריא ילדי והייה חזק שאזכה לראותך במהרה. האמא שלך מעומק בלב,
פנינה כפכפי.


 

image0image0-1image0-2image0-3image0-4image1

כפכפי פנינה (פרל) ז"ל בת ירוחם
נולדה ב - 01/04/1874
נפטרה בי"ז בתמוז תשי"ט 23/07/1959 בת 85 בפטירתה
נקברה בבית העלמין קרית שאול
גוש: 10 אזור: 2 שורה: 9 מקום: 15
(בשנים האחרונות הוספו עוד ארבע שורות קברים מצד מערב)

img_0362

img_0365

יוסף אחאי

p_joseph

יוסף אחאי

1898-1988

יוסף אחאי נולד בג' בטבת תרנ"ט (17.12.1898) בעיר קובנה, ליטא (אז רוסיה הצארית), כבנו בכורו של שמואל כפכפי (שוקסטליסקי). שמואל, יליד העיירה אוטיין ותלמיד ישיבה, שנדד לקובנה, ושם נשא לאשה את פרל (פנינה) קידנסקי, היה לציוני הרצלאי, ואף רכש בכספו המועט מניה של הבנק הציוני "אוצר התישבות היהודים". הוא התפרנס מהוראת תנ"ך, ובבית הכנסת שימש - כתוספת לפרנסה - כעובר לפני התיבה וכבעלקריאה בשבתות. האוירה בבית היתה רוויה תרבות יהודית וציונית.
בשנת 1919 - בתום מלחמת העולם הראשונה - יצאו ל"הכשרה" כ20- חברים וחברות באחד המשקים הממלכתיים החקלאיים בכפר קויטישקי שליד מרימפול. אז היה יוסף, וגם אחיו הצעיר ממנו משה, בין ראשוני "החלוץ".
רק בתחילת מרחשוון תרפ"א הגיע לארץ, בעוד שעולים אחרים מליטא, וביניהם אחיו משה, כבר הגיעו לארץ לפניו.
יוסף הגיע במסגרת קבוצת "אחוה" אל מחנה "גדוד העבודה", שעבד בסלילת הכביש בין מגדל לטבחה שליד הכינרת. שם חילק את עבודתו לשניים - עבודת כפיים בסלילת הכביש והוראת עברית לעולים החדשים של העליה השלישית.
באותם ימים, כאחד מצעדי ההתכוננות להתישבות, שלחה קבוצת "אחוה" את יוסף לירושלים ללימודים בסמינר למורים שם, כדי שיכשיר עצמו להיות מורה לילדים במשק שהקבוצה עתידה להקים. יוסף התגורר אז בפלוגת "גדוד העבודה" בירושלים, ושם הכיר את גניה מייזלס, שעלתה מרוסיה, מאנשי "החלוץ" של טרומפלדור. היא למדה אז ציור בבית הספר לאמנות "בצלאל". יחד הקימו משפחה, וכשגניה הרתה ללדת, הפסיקו שניהם את לימודיהם ועברו לאילת השחר, מקום בו חנתה אז קבוצת "אחוה".
שם הקבוצה "אחוה" הוא גם מקורו של השם אחאי וגם השם שיוסף וגניה נתנו לבנם הבכור אחיעזר, שנולד בשנת 1923.
הבן השני, שנולד כשנה לאחר מכן בירושלים, גלעד, מת בינקותו. בינתיים עברה קבוצת "אחוה" למושבה יבנאל, ואילו יוסף נסע לירושלים להשלמת לימודיו בסמינר למורים.
בסוף 1925, כאשר סיים את לימודיו בירושלים, עבר עם משפחתו הקטנה לתלאביב, והצטרף שם כאחד המורים הראשונים בצוות של "בית החינוך לילדי העובדים".
באותה שנה, עלתה לארץ שארית משפחת כפכפי מקובנה. לאחר שעלו, השתתף יוסף בקליטת המשפחה בארץ, ובזכות היותו מורה יכול היה לתרום לשכר לימודיהם של אחיו הקטנים: יצחק בגימנסיה "הרצליה", ושלום בן התשע וירוחם בן השש באותו בית חינוך.
בשנת 1926 נולדה בתם אביטל בעיר תל אביב. בסוף 1927 עבר יוסף למושב בלפוריה שליד עפולה, והיה מורה בבית-הספר שם.
ב–1929 עבד כמורה בבית הספר של חפציבה, שליד בית אלפא וב–1930 עבר יוסף עם משפחתו לקבוצת "כינרת". יוסף הורה שם בבית הספר המשותף כינרת-דגניה. בסוף אותה שנה חלה הפרידה בין יוסף לגניה.
יוסף נסע לגרמניה והגיע לעיר נירנברג. ד"ר מיינהולד נוסבאום קיים שם חוג של "שוחרי השפה העברית", ויוסף החליף בו את ש' שלום כמורה לעברית.
כשחזר לארץ ב–1935, ביקש יוסף לבקר את תלמידיו הרבים, שעלו בינתיים ארצה, בטרם יחליט מה יעשה עתה בארץ, כך הגיע לגבעת ברנר, ושם קיבל את פניו אנצו סרני, שהכיר אותו בהיותו בגרמניה. תכף לבואו לגבעת ברנר הוטל עליו - מלבד הוראת עברית לחברים - לערוך את יומן הקיבוץ. יוסף היה גם בין היוצרים הראשונים של "הגדת פסח" הקיבוצית.
בתו אביטל. שהיתה אז כבת תשע, באה אליו לגבעת ברנר, והצטרפה לחברת הילדים במשק. בנו, אחיק, נשאר ללמוד בתלאביב, וברבות הימים סיים שם את הגימנסיה "הרצליה".
בשנות הארבעים נשא את צפורה טננבאום לאשה. היא היתה ילידת ורשה, ובשנת 1928, בהיותה כבת עשרים, עלתה לארץ, ישר לגבעת ברנר. כבר באותם ימים ניכרו בה סימנים ראשונים של מחלת הטרשת הנפוצה, סימנים שהלכו והחריפו עם השנים. סימנים אלה לא מנעו ממנה ללדת ליוסף שלושה ילדים - עמרי (1941), שמואל (1942) ועידית (1945). ב1960- התגברה מחלתה ומאז לא ירדה עוד ממיטתה. במשך עשרים וחמש שנה טיפל בה יוסף במסירות ללא גבול עד מותה.
ב–1952 בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד הצטרף יוסף לנצר סרני עם קבוצת חברים. בסוף 1955 התגייס ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים" לעריכת הרבעון "ניב הקבוצה".
כבר בשנות החמישים הראשונות החל יוסף להורות תנ"ך בחוגים שנוסדו על ידי מועצת הפועלים בתלאביב. לכל החוגים האלה היה יוסף מגיע באוטובוסים וב"טרמפים". מלבד חוגים אלה קיים יוסף חוג לתנ"ך גם בביתו בקיבוץ נצר סרני.
מכת שכול קשה ניחתה על משפחתו של יוסף בשנת 1968. שמואל בנו, הבן שנקרא על שם אביו שמואל כפכפי ז"ל, נספה והוא רק בן עשרים ושש שנה, בתאונת דרכים ממש בפתח הדרך לקיבוץ נצר סרני.

באותם ימים אין יוסף פוסק ממשנתו, ונוסף על הוראת התנ"ך בחוגים הוא נוטל עליו לתרגם מיידיש את שיריו של חיים גרדה (משורר ביידיש, יליד וילנה). בשנת 1969 יצא לאור ב"ספריית פרץ" ספר שיריו "בדרכי אליך".
לקראת יום מלאת חמש השנים למות הבן, ב–1972, הוציא יוסף את ספר השירים היחיד שלו לאור, בהוצאת הספרים "אלף", תלאביב: "עין קדם" (מונולוגים תנ"כיים). הספר אויר ברישומיו של ידידו מנצר סרני כלב קסטל. ב-1979 הופיע בהוצאת י. ל. פרץ הספר "עלי אביב" מאת אפרים שרייער, מתורגם מיידיש על ידי יוסף אחאי.
בשבת הגדול תשמ"ד, 14 באפריל 1984, נפטרה צפורה אשתו, והיא כבת שבעים וחמש. שנים אחדות אחר כך עוד המשיך במלוא פעילותו, בהוראת התנ"ך ב"חוגי המקרא" שלו, במחקרים ובתרגומים, אך ביום כ"ט שבט תשמ"ח, 17 בפברואר 1988, יצאה נשמתו. למחרת היום נאסף בבית הקברות של נצר סרני, אל אשתו צפורה ואל בנו שמואל.

משה כפכפי

p_moshe

משה כפכפי
1900-1985

משה נולד בשנת 1900 בקובנה בשם משה שוקסטליסקי, אח שני ליוסף הבכור. למד ב"חדר" ובבית ספר עממי רוסי. החל לעבוד כמתלמד בית דפוס עברי בקובנה. בזמן מלחמת העולם הראשונה נדדו בני המשפחה לוילנה וגרו בבית יונה שוקסטליסקי (שפרירי) שאשתו היתה אחות של סבא שמואל (סבתא וסבא של נעמי שמר).
בוילנה החלה פעילותם של יוסף ומשה בייסוד " החלוץ- וילנה", והמשכה בהקמת סניף "החלוץ" בקובנה. אז הצטרפה אליהם אחותם הצעירה חביבה. בשנת 1919 יצאו, בדרכים נפרדות, יוסף ומשה לפלשתינה. משה הגיע לטריאסט אך שם אזל כספו, והוא נאלץ לעבוד מספר חודשים כפועל בבית דפוס עברי. משכורתו הספיקה בדוחק למחיה ולרכישת כרטיס הפלגה באניה ליפו
בסוכות 1920 הגיע משה ליפו ועשה את החג בבית העולים ברחוב "העליה". מכאן יצא לעבוד במפעל המלח בעתלית, בסלילת הכביש בין בית-דגן לכרכור, ולעבודה בפרדסי חדרה. לאחר שחלה בקדחת, נשלח להחלמה בתל אביב בשנת 1922. בתל אביב שכר חדר בבית הורי שושנה מלמן ברחוב נחלת בנימין. שושנה סיימה אז את לימודיה בסמינר ועזרה בפרנסת המשפחה אשר בנוסף להשכרת חדרים לחלוצים, גם הגישו ארוחות לדיירים ולפועלים בסביבה. שם החלה האהבה שהביאה לנשואיהם בשנת 1924.

2

באותו הזמן החליטו במפלגת "אחדות-העבודה" להקים מחדש את דפוס "אחדות", שהוקם בירושלים לפני המלחמה ע"י דוד בן גוריון, יצחק בן-צבי ויוסף חיים ברנר. משה ועוד שנים מחבריו מ"החלוץ - קובנה" צרפו אליהם פועלי דפוס נוספים מתל-אביב והקימו את הקואפרטיב הראשון בארץ ישראלמשה היה חבר "ההגנה" והכיר את מנהיגיה הוא היה נקרא בלילות להדפיס כרוזים, מודעות וחוברות של "ההגנה" ו"תנועת המרי" עד להכרזת המדינה
במלחמת העולם השניה, היה בארץ קיצוב של נייר שפגע קשה בפרנסת עובדי הדפוס. משה תכנן וביצע שיטת סידור מיוחדת להדפסת כרטיסי נסיעה עבור "אגד" ו"דן" שהביאה לניצול של כל גליון הניר וללא פחת. כך העביר לדפוס "אחדות" את כל ייצור הכרטיסים ואף הותיר בידי הדפוס כ-30% (שהיה מחושב כפחת) מהנייר שאיפשר לדפוס לבצע עבודה למזמינים נוספים

11

במשך כל שנות עבודתו בדפוס "אחדות" כיהן כחבר הנהלה, סדר, מנהל עבודה ומנהל יצור. לאחר פרישתו לגימלאות המשיך לעבוד, כמעט עד חודשי חייו האחרונים, כמגיהה וכיועץ
כל יודעיו, עובדים, חברי הדפוס ומזמיני ההדפסות, רכשו לו כבוד ואהבה על מזגו הטוב, דרך הארץ בה נהג כלפי כל, ועל בקיאותו בתנ"ך, בסיפרות, בשירה ובלשון העברית
משה נפטר בשיבה טובה בו' באב התשמ"ה, 24.7.1985 ונקבר בבית הקברות בחולון.

נקבר בבית העלמין הדרום (חולון בת ים)
גוש: 26 אזור: 5 שורה: 1ז מקום: 31
קבור לצד אשתו כפכפי שושנה

שושנה כפכפי (לבית מלמן)

שושנה כפכפי (לבית מלמן)
1903-1992

שושנה נולדה בשנת 1903 בעיר בלטה באוקראינה למיכאל ורבקה מלמן (קמחי) אחות לבלהה (1898) ולאריה (1900). בשנת 1905, לאחר פרעות קישינייב החליט אביה, שהיה חבר בחובבי-ציון, שאין עתיד ליהודים ברוסיה ובאירופה, ובשנת 1906עלתה המשפחה לפלשתינה. תחילה גרו ביפו ובשנת 1907 עברו לשכונת נוה-שלום הצמודה לנוה-צדקבנות המשפחה למדו ב"בית הספר לבנות" ואריה למד ב"אליאנס" לבנים. בשנת 1910 בנה מיכאל מלמן את אחד הבתים הראשונים בנחלת בנימין (הבית שני מרח' אחד העם). בשנת 1912 נפטרה רבקה מלמן ממחלה קשהבמלחמת העולם הראשונה גורשו עם שאר תושבי תל-אביב לכפר סבא ואח"כ לטבריה. בטבריה חלתה שושנה במגיפת טיפוס הבהרות והחלימה אודות לטיפול המסור של אחותה בלהה שהיתה לה כאםעם תום המלחמה, לאחר כיבוש הארץ ע"י הבריטים, חזרה המשפחה לתל-אביב

שושנה למדה בסמינר "לוינסקי" (מחזור ג') אותו סיימה בשנת 1922. באותה שנה עבדה כגננת לילדי פליטים מיפו שברחו משם בעקבות מאורעות הדמים של 1920. מאז עבדה בגני ילדים של עירית תל-אביב ברח' בוגרשוב (עם חיה ברוידא אלמנתו של י.ח.ברנר ואמו של אורי ברנר מראשוני קבוץ מעוז חיים וסגן מפקד הפלמ"ח) עד 1935, ברח' העבודה עד 1948 ובשדרות הארזים עד צאתה לגימלאות בשנת 1963. בין תלמידיה אוהביה, היו אחותה יפה, בנות אחותה רבקה ושולמית, בניה מלאכי (מליק) ועוזי, ונכדתה עירית.

בכל שנות עבודתה היתה פעילה וחברה בתא הגננות של הסתדרות המורים ותרמה לגיבוש זכויות הגננות, עובדות העזר והמורות לריתמיקה ומוסיקה, והבטחת תשלומי פנסיה. כמו כן פעלה להפעלת התיאטרון לילדים שפעל בתל-אביב ובכל הארץ. היתה מהראשונות שהקימו את מערך השתלמויות לגננות במסגרת משרד החינוך ועירית תל-אביב

שושנה ומשה רכשו בית בשכונת הפועלים א' שהיתה השיכון הראשון של ההיסתדרות בשנת 1929. בכורם מלאכי (מליק) נולד ב-1927 ועוזי נולד ב-1934. בהיותם היחידים שגרו בתל-אביב, הפכו את ביתם לבית פתוח עבור כל בני המשפחות של :כפכפי, שפרירי וקמחי מכל חלקי הארץ שהיו באים לתל-אביב לצרכי פרנסה, בריאות ובילוי וזכו לחבוק, לסעד ולמאור פנים

שושנה זכתה לאהבה ולהערכה מכל מכריה גננות, מפקחות, מנהלי מחלקת החינוך, תלמידיה וחניכותיה ומעל כל אלה בני משפחה קרובים ורחוקים

שושנה נפטרה בשיבה טובה בז' באדר א' התשנ"ב, 10.2.1992, ונקברה בבית הקברות בחולון.
גוש 26, אזור 5, שורה 51, מספר 32

מלאכי (מליק) כפכפי

מלאכי (מליק) כפכפי
1927
נולדתי בתל-אביב ב-י"ד אלול תרפ"ז (11.09.1927). בן בכור למשה ושושנה כפכפי. בחג השבועות 1929 עברנו לביתנו בשדרות בן גוריון (אז שדרות קק"ל 4). בגיל שלוש הלכתי לגן של אמי שושנה. הכביש ברחוב בן-יהודה הגיע אז עד רחוב מאפו, (אז רחוב הגליל), משם היינו לוקחים "אזימוט" לביתנו. הדרך התמשכה על הדיונות. פעמים רבות באו לעזרי שני דודי הצעירים שלום וירוחם שהיו נושאים אותי על כתפיהם. בדרך, על גבעה נישאה (כיום הסופרסל הראשון בישראל) עמד בית כנסת, של גזונטהייט (שהיה עשיר ידוע שעשה הון בדרום אפריקה ושמוצאו מקובנה). סבא שמואל שמש שם כחזן ובעל תפילה בשבתות ובחגים. אבי, משה, נהג לקחת אותי לשם כדי לפגוש את סבא, אשר אהבתי מאוד, וללוות אותו לביתנו לאחר התפילה, אהבתי את סבא אשר השיב לי אהבה ואת דרכו לחבב עלי את התנ"ך ואת השפה העברית
בן 6 הלכתי ל"בית החינוך לילדי עובדים בצפון תל-אביב", אולם בגלל קשיים כלכליים עברתי, בכיתה ד' לבית הספר תל-נורדוי אותו סיימתי ב-1941.  ב-1941-42 למדתי שנה אחת בירושלים (מטעמי בריאות) ואז חזרתי לתל-אביב לגימנסיה ריאלית "בלפור" (היום עירוני א') ושם בשנת 1945 קבלתי את תעודת הבגרות. (חודש אחרי סיום מחמת העולם השניה
בן –11 נכנסתי לתנועת ה"נוער העובד" עם חברים שלמדו איתי בבית החינוך ובתל-נורדוי. עם חברי אלה יצאתי להכשרה ולפלי"ם, ומאוחר יותר הצטרפנו ל"הפלוגה הימית" של הפועל בת"א. אחרי 2 קורסים של ימאות והדרכה (עם המדריכים שמוליק טנקום ומוקה לימון, מאוחר יותר מפקדי חיל הים) הוסמכתי כמדריך לימאות לקבוצות צעירות מכל תנועות הנוער החלוציות
ב-1944 הצטרפה אהובה קוברובסקי מכפר מל"ל לקבוצתי בנוער-העובד ומסוף אותה שנה היינו לחברים עד עצם היום הזה
ביולי 1945 יצאנו להכשרה ב"שדות-ים" וגויסנו לפלי"ם. עם יתר חברי, המדריכים המוסמכים, הדרכנו בקורסי ימאות של הפלי"ם וכן השתתפנו בפעולות להורדת מעפילים שהחלו ביולי 1945. בסוף אותה שנה, נשלחתי לקורס "גדעונים", אלחוטנים ב"הגנה", הפלמ"ח ועליה ב'. עם סיומו שמשתי כאלחוטן בשדות-ים וזאת בנוסף על עבודתי כדייג על הספינות של שדות-ים, באימוני נשק ושדאות עם שאר חברי ההכשרה. ב-1946 עברה ההכשרה ל"שפיים", שם המשכנו להתאמן, וכן השתתפנו בפעולות הורדת מעפילים בחופי הארץ מנהריה ועד ניצנים
בתאריך 12.03.1947 השתתפתי בהורדת מעפילים בחוף "ניצנים" כשהספינה "שבתאי לוזינסקי" פרצה את המצור הימי של הצי הבריטי. הצבא הבריטי ערך מצוד אחרי המעפילים ואנשי ההגנה והפלמ"ח ותפס חלק מהמעפילים והישראלים. הנתפסים ואני ביניהם, נשלחו למחנות הגירוש בקפריסין. כשהגעתי למחנה בקפריסין ליד פמגוסטה נלקחתי על-ידי מפקד המחנה מטעם ההגנה (לימים ח"כ יואש צידון) לעזור לו בהשלמת משדר אלחוט שהוא בנה וכך הייתי לאלחוטן שהקים קשר אלחוטי עם מטה עליה ב' בתל-אביב. ביולי 1945 הגיעה מהארץ אלחוטנית, שנכנסה למחנה דרך פירצה בגדר שהכנו לה, ואז במסגרת החזרה לארץ של עולים, חזרתי ארצה
באוגוסט 1947, לאחר שתי שנות גיוס, שוחררתי עם חברי בהכשרה. החלנו את צעדינו כ"פלוגת עבודה" במפרץ חיפה ועבדנו בנמל ובבתי חרושת באיזור. לפי דרישת מזכירות ה"נוער-העובד" מוניתי למרכז סניפי התנועה בעמקים יזרעאל, בית-שאן וזבולון. רק התחלתי בעבודתי זו וביום 29 בנובמבר נתקבלה החלטת האו"מ והחלה מלחמת השחרור. במרץ 1984 במסגרת גיוס הרזרבה של הפלמ"ח גויסתי ע"י המשורר זרובבל גלעד, איש עין חרוד שהיה אז מראשי החנוך וההסברה במטה הפלמ"ח, לשמש כקצין תרבות של הגדוד הראשון ב"ג'וערה". 
הגעתי למטה בעיצומן של הקרבות להגנת "משמר העמק" ולכיבוש כל השטח עד לצומת מגידו ולכיבוש "זרעין" שחיבלו בתנועה לעמק יזרעאל המזרחי ולעמק בית-שאן. היה לי הכבוד לשרת עם טובי מפקדינו שהיו לימים אלופים מפורסמים. מפקד הגדוד  דן לנר, מפקדי הפלוגותשייקה גביש, חקה חופי ואסף שמחוני, ומפקדי המחלקות: רחבעם זאבי (גנדי) ואלעד פלד.
לקראת ה-15 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, עלה הגדוד הראשון לתפוס את קטע הגבול הלבנוני ממצודת ישע ועד מלכיה כדי למנוע פלישה של צבא לבנון ושאריות אנשי קאוקג'י לישראל. ביום השבת ספגה פלוגה ד' בפיקודו של שייקה גביש, אבידות רבות והמג"ד דן לנר החליט לשגר אליו תגבורת. עלי הוטל לצאת עם המחלקה כדי לעזור למפקדה ולזרז את בואנו למלכיה. מיד לאחר בואנו ישבנו עם המ"פ כדי לתכנן את הצבת התגבורת, ואז, נפל רימון מדוכה ביני לבין שייקה. זרקתי את הרימון מאיתנו, וכשהוא התפוצץ - נפצענו ממנו שייקה ואני, ברגליים. בגלל מחסור בכח אדם נאלצנו, רוב הפצועים, להחלץ בכוחות עצמנו.
כך מצאתי את עצמי מדדה על רגל אחת ממלכיה עד רמות-נפתלי. משם הובלתי לבית חולים שדה שהוקם בכפר גלעדי, בו נותחה רגלי, הוצאו ממנה הרסיסים ולחר מכן שולחתי הביתה. בדרך לת"א עצרתי בשדה-נחום בו עבדה אז אהובה כגננת. עם בואי לת"א החליטו במטה הפלמ"ח להעביר אותי לחיל הים. הוצבתי במטה החיל שהיה אז ב"סטלה מאריס" בחיפה. הוצבתי במחלקת הקשר כאלחוטן
אהובה ואני נשאנו ב-24.08.48 בהפוגה השניה. החתונה התקיימה בחצר הורי אהובה בכפר מל"ל. יומיים לאחר מכן החל מבצע "עשרת הימים" ואני נקראתי למטה חיל הים ביפו לצורך ניהול הקשר עם כלי השיט שלקחו חלק בהטבעת האניות המצריות ע"י יוחאי בו-נון וחבריו .לאחר מכן עברתי לחיל החימוש ושרתתי כקצין בסדנא בתל השומר בפיקודו של דודי ירוחם. משם עברתי לפקד על הסדנא בירושלים ומשם לסדנת חיל התותחנים שהפכה לסדנא של פיקוד המרכז.
ב-31.08.1949 נולדה עירית וב-7.7.1954 נולדה זהרי
שוחררתי משרות החובה במרץ 1950 ובמסגרת שירות המילואים הוצבתי כמפקד סדנא בחטיבה 17 וכקצין חימוש בחטיבה 5 בה שרתתי עד לאחרי מלחמת יום-כיפור, בפאתי העיר סואץ, לאחר המלחמה ההיא שרתתי בהתנדבות במפקדת היר"מים עד לאחרי מלחמת לבנון ה-1 ןשוחררתי מצה"ל בדרגת רב-סרן
מאז 2.5.1950 עבדתי בחברת "מקורות". התחלתי כמכונאי בנגב, ולאחר מכן הייתי מזכיר טכני בשרותים מכניים וחשמליים, מנהל מוסך של ציוד מכני כבד, מנהל מוסך ותחבורה במרחב המרכז מזכיר טכני של מח' התחבורה הארצית כמנהל התחבורה, המשק והמשרד הראשי וסיימתי כממונה על הביטוח וניהול הסיכונים של החברה. ברוב תפקידי הגעתי "לקרקע בתולה" שהצריכה הכנסת שיטות עבודה בכל יחידות החברה, יזום נוהלים והטמעתם והתאמתם לצרכי השעה
ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, התחלתי בלימודי כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת בר-אילן אותם סיימתי ב-1970 וזאת במקביל לעבודתי המלאה ב"מקורות".
ב-28.05.89 נותחתי להוצאת סרטן במיתרי הקול שבעקבותיו נאלצתי לפרוש מהעבודה


Untitled

אהובה כפכפי (לבית קוברובסקי)

אהובה כפכפי (לבית קוברובסקי)
1927 - 
נולדתי ב-1927 בצריף ליד מעין חרוד שהיה הבסיס לבית חולים "העמק". הורי עלו ארצה ב-1920. אמי היתה חברה בקיבוץ טירה שהוקם במבנים שבנו הטמפלרים למרגלות הכרמל ליד הכפר טירה. אבא היה חבר בגדוד העבודה בחבורת "העמק". ב-1924 הצטרף אבא לקבוצת טירה. בטירה היתה רפת גדולה וגם גן ירק אולם מגבלות כלכליות גרמו לפירוק הקבוצה
ב-1930, במסגרת "התישבות האלף", עלינו על הקרקע כהרחבה של "כפר מלל". שנים רבות היו קשיים רבים, בחוסר מים, חוסר עבודה ופרנסה. ככל ילדי המושב למדתי בגן הילדים שבמקום ובבית החינוך לילדי העובדים ע"ש אהרונוביץ ששרת את כל מושבי הסביבה. תנועת "הנוער העובד" היתה לי לבית והסניף שלנו במושב היה הגדול בסביבה, ורחש פעילות שהטביעה את חותמה עלי.
להמשך לימודי עברתי לתל-אביב. תחילה ל"תיכון חדש" ואחר כך לסמינר ע"ש לוינסקי. אך טבעי היה שאצטרף לסניף "הנוער העובד" בת"א. בני גילי היו בקבוצת "הזורע", ובה פגשתי את מליק כפכפי. פעמים רבות, בגמר הפעולה העיונית, נהגנו לרקוד כשמליק מנגן במפוחית ואנו רוקדים במעגל סביבו. מאז הפכנו לחברים אוהבים כל השנים
ב-1945 עם סיום התיכון יצא מליק, עם הקבוצה להכשרה מגויסת בפלי"ם, בשדות-ים ובשפיים. שמרנו על הקשר בפגישות לפרקים ובמכתבים.
ב-1946 סיימתי את לימודי בסמינר וקבלתי עבודה כגננת בקיבוץ שדה-נחום בעמק יזרעאלבמרץ 1948 גויס מליק לגדוד ה-1 של הפלמ"ח בו שרת עד לפציעתו ביום 15 במאי 1948. בימים ההם, הקשר הטלפוני ואף הדואר בקושי תפקדו. נודע לי על הפציעה ע"י חבר קיבוץ "שדה-נחום" ששמע תחנת רדיו של חטיבת יפתח ושם נמסרה דרישת שלום ממליק להוריו בת"א ולאהובה ב"שדה-נחום". לאחר כשבועיים, נשען על מקל ומקפץ על רגל אחת, הגיע מליק אלי לקיבוץ ומשם נסענו להוריו בת"א
התחתנו ב26 לאוגוסט 1948, בהפוגה השניה במלחמת העצמאות, החתונה התקיימה בחצר בית הורי בכפר מלל
עבדתי כגננת במעון של ארגון אמהות עובדות בנתניה ולקראת הולדתה של עירית בשנת 1949, עברנו לגור אצל הורי בכפר מלל. ב-1952 עברנו לתל-אביב לדירה שקבלנו במתנה משושנה ומשה, הורי מליק
אחרי שחרורו מצה"ל התקבל מליק לחברת "מקורות" בה שרת בתפקידים שונים עד לפרישתו לפנסיה מוקדמת עקב מחלתו
מאז שעברנו לת"א עבדתי בגן של ארגון אמהות עובדות. לאחר שנולדה בתנו זהרי בשנת 1954, עבדתי בגנים של עירית ת"א, בגן בבעלותי, וכעשר שנים כמדריכת גננות בת"א והסביבה. במשך השנים השתלמתי בקורסים לגננות בכירות באוניברסיטת בר-אילן ושלש שנים בביה"ס הגבוה לחינוך של הסתדרות המורים. היו אלה שנים נפלאות יחד עם שתי בנותינו היקרות והיפות, עם החברים שרכשנו לנו בת"א איתם נהגנו לטייל ברחבי הארץ, עם הורינו, משני הצדדים, איתם נהגנו להפגש בימי שבת, בחגים ובשמחות משפחתיות
משנת 1983 ובמשך כעשרים שנה, התנדבתי ב"ענבר" (עמותת נפגעי מפרקים) כחברה בהנהלת העמותה
המשפחה גדלה, זהרי התחתנה עם דוד ונולדו להם ענבל, דותן וארבל. עירית התחתנה עם ביל ונולדו להם דן ואריאל. ענבל, נכדתנו הבכורה, התחתנה עם עידו. כדרכו של עולם, פקדו אותנו גם ימי צער ואבל עם פטירתם של הורינו שהיו מחלוצי הארץ הזו ושהנחילו לנו ערכים יהודיים וחברתיים.

עזי כפכפי

עזי כפכפי
1934-
נולדתי י"ט תמוז ה' תרצ"ד, יומיים לפני מותו של ח.נ. ביאליק, ונמלטתי מהשם ח"ן כפי שספרה לי אמי. מדוע, לא הסבירה, אך לשמחתי ניצלתי מהשם "חן" אשר באנגלית כותבים אותו CHEN הנפוץ בשמות סין.
שנות הילדות עד גיל חמש אינן משאירות זכרונות אלא תמונות בלבד המציינות חיים בבית קטן 2 חדרים מטבח, שרותים ומרפסת סגורה (56 מ"ר), חצר גדולה ובעיקר, שדרת חול, בה שיחקנו כל היום עד חושך.
ב1939 פורצת מלחמת העולם ואל הבית מגיע רדיו פיליפס ואתו המעקב על התקדמות החזית לכיוון ישראל. על הדלת המפרידה בין שני החדרים נפרסת מפה ואבי, משה, עוקב במפה אחר השנויים היומיים בקווי החזית. מהלך יומי זה נמשך עד תום המלחמה. ואז מתחילה תקופת ההאזנה לרדיו המחתרת "תלם שמיר בועז" של ההגנה ואני מתמחה בחיפוש התחנה בגלים קצרים אשר תדר השידור שונה מדי פעם למנוע תפיסתו ע"י הבריטים.
כתה א' –הלימודים מתקיימים במשמרת השניה, וסבתא פרל (לאחר מות סבא שמואל) עוברת לגור איתנו ואחראית לאוכל של הינוקא. אין כל אפשרות לתקשר אתה. היא דוברת רק יידיש ואני איני מבין מלה.
מהבית לבית הספר "פרישמן" (בחצר משותפת עם בי"ס תל-נורדאו) ברחוב פרישמן, אני צועד הלוך וחזור לאורך רח' בן יהודה. 3 תחנות זכורות לי מדרך זו מכיוון צפון לדרום: ברחוב בן יהודה פנת גורדון עמדה מוכרת "לדר" (משמיש מיובש) ובשני מיל קבלתי מנה שהספיקה להמתיק הדרך עד בית הספר. כמאה מטר דרומה הייתה כניסה לבית ענק שעמד על ראש גבעה והשער תמיד סגור ועליו באותיות נחושת קלל השם "פנואל" עצי פיקוס ענקיים הסתירו את הבית. זה היה ביתו של המליונר דאז "גזונטהייד" שבביתו היה גם בית תפילה. שנים הרבה אח"כ נודע לי שבו מצא סבא שמואל, כחזן, קרדום קטן לחפור בו. בהמשך הרחוב בנין אחד לפני ביה"כ של הייקים היה חלון ראווה של בית הספר לנהיגה "קירשנר".
ליד חלון זה ביליתי שעות בצפיה במכונית חתוכה לאורכה אשר בה ניתן היה לראות את הבוכנות נעות ואת גלגלי השניים של "הבק אקס" (הציר האחורי) מתנועעים, מעשה כשפים לילד בן שש
כל שבת עד גיל הבר מצווה לוויתי את אבא לבית הכנסת, שם היה אומר קדיש לזכר אביו. כמדומני, היחיד מבין הבנים שהתמיד בכך עד שנת 1950 עת עברנו זמנית לגור ברח' בזל 27 בעת בנית הבית המשותף העומד כיום במקום הבית הקטן שהיה ברח' קק"ל 4.
שתי אוניות מעפילים ("בלתי לגאלים") עלו על החוף ליד ביתנו. האחת TIGER HILL שנתקעה בניצב לחוף, מול שדרות קק"ל, (שנים לאחר מכן, על שאריות שלדתה, נבנתה בריכת "גורדון), ואוניה שנייה PARITAH שניצבה במקביל לחוף מול "הבית האדום"(על הצוק בין רחוב הגלילהיום מאפו לבין רח' י.ל.גורדון), (לימים האוניה אלטלנה עלתה בחרטומה על שאריות הדוודים של פריטה). לאחר ההפצצה על תל אביב של חיל האוויר האיטלקי החליטו הבריטים שהאוניות מהוות ציון מקום למטוסים והחליטו לפוצץ את האוניות. בחצר ביתנו נחפר בור אשר דופן בלוחות עץ מחוזקות למנוע קריסה ואיליו הוליכו מדרגות חול מחוזקות בלוחות עץ לכניסה מהירה וספסלי ישיבה בו לאורך הקירות. כרבע שעה לפני פיצוץ באוניות נשמעה אזעקה ולאחר הפיצוץ עם הצליל הממושך של ה"הרגעה" מיהרנו לחצר ולשדרה לאסוף רסיסי מתכת שהועפו בפיצוץ.
בכתה ד' עברתי לביה"ס "נס ציונה" שמוקם בבית דירות רגיל ברח' גרץ 10, קרוב יותר הביתה, ובעיקר- שם התחילו ללמוד שני שלישים בשעות הבוקר.
את בית הספר העממי גמרנו בפסח 1948. מלחמת השחרור פרצה. מליק נפצע ביום הכרזת המדינה ואנו מקבלים ברדיו קול הגליל בגלים קצרים, דרישת שלום ממנו כשלשה ימים לאחר מכן. אמא מיד טענה שמליק נפצע, אחרת לא היה טעם לדעתה שימסור דרישת שלום, אך עברו עוד ימים עד אשר הגיע הביתה להמשך הטיפול בפניצילין.
כילדים הגענו הביתה רק לאכול ולישון. רוב הזמן בילינו במשחקים עונתיים בשדרה עם ילדי שכונת מחלול, בנדורות, פקקים, ראשים, מחבואי קופסא, כדורגל ומחניים.
בבית מעולם לא חיינו לבד. כשמליק יצא לפלמ"ח, גר אתנו דודקה מינין מכנרת (אחד מהקרובים בכנרת) אשר יצא לשנת עבודה בת"א במטרה למצוא שידוך. אחריו הגיעה שולה בלומין (בת לדודתי בלהה אחות אמי), אשר ירדה לעיר הגדולה ללמוד ולעבוד כמורה לנגינה, (בעת שהייתה בת"א הכירה את בעלה בני מרגלית שהגיע כעולה חדש באוניה אלטלנה). עד הייתי לירי של עמדת המקלע ברן שמוקם בירידה לים על אסדת נחיתה שיצאה מאלטלנה ועקב הירי, הוריד ההגאי את ראשו ועלה עם האסדה על שאריות "טייגר היל" ונתקע. לימים נודע לי שבני מרגלית היה באותה אסדה.
בהפצצה המצרית על מוסך דן ברחוב ארלוזורוב נהרגת "הדודה",אשתו השניה של סבא מיכאל קמחי (אבי אמי), וסבא מיכאל עובר לגור איתנו למשך כל מלחמת השחרור.
ב 1949, שנת הצנע הגדול, הגיעה נעמי ספיר (לימים שמר) ללמוד נגינה אצל גדול המורים לפסנתר דאז-פרנק פלג. פסנתר לא היה לנו אך במחסני הרכוש הנטוש ביפו נמצא פסנתר עם מערכת ניגון אוטומטית אותה הוציאו, החליפו לבד על המקשים, שפצוהו והוא הפסנתר עליו נגנה נעמי מדי יום מ7:30 בבוקר ועד 14:30 עת שובה של אמא מהגן. פרט לאורחים הקבועים הגיעו תמיד אורחים לזמנים קצרים מכל קצווי הארץ. יפה, אחות אמא, מחולתה בצפון , וכן יצחק'לה ממעוז ודודקה מכנרת, בהיותו נהג המשאית של כנרת שהתמיד להגיע מפעם לפעם והביא אוכל לאחזקת נעמי, וכל בנות הדודה מירושלים וחברותיהן.
בסוף כתה ח' אני מצטרף לתנועה המאוחדת סניף ימיהושם חמש שנים של התבגרות, הנאה צרופה. (ראה כאן) והתאהבות ראשונה ויחידה בנחמה, אשר מתממשת לחברות רק לקראת סוף השמינית. הקשר מתהדק ב1953 כאשר נשארנו מאחור, אני בהדרכה ונחמה בשנת הלימודים האחרונה בסמינר. שנתיים בקבוץ נווה ים. ב 1954 אני יוצא ללימודים והדרכה בתנועה בירושלים ובקיץ 1955 אנו נשאים כאשר אני כבר אחרי שנת למודים בירושלים ונחמה עדין משרתת בנחל בנוה-ים.
עד 1959 חיינו בתימורים, נחמה כגננת ואני כסטודנט כאשר "הווספה" מאפשרת את החיים בריחוק מהקמפוס. פרנסה חלקיתהוראה בכתות המשך בבאר טוביה, ועבודה כאסיסטנט במעבדות הוראה בפקולטה לחקלאות.
אנו עוברים לתל אביב בקיץ 1959 לקראת הולדת נועה, וממשים את הדירה השניה שנבנתה על חשבון המגרש.
הקיר המשותף עם ההורים וקרבתם לנכדה החדשה נותן רוח חיים חדשה ושמחה רבה. בשנת 1961 אנו מתעשרים בתאומות, ופתע, (כי לא ידענו שתאומים בדרך), בגיל 27 אנו נהפכים למשפחה גדולה עם 3 בנות: נועה, רוני וגילי.
ב1962 אנו עוברים עם כל הכבודה לרחובות לקראת סיום עבודת הד"ר ומתחילה העבודה כחוקר בכימיה של הקרקע במכון לקרקע ומים של "התחנה לחקר החקלאות במשרד החקלאות" אשר לימים יוחלף שמה למרכז וולקני לחקר החקלאות.
במסגרת הלימודים לתואר ד"ר אני נשלח ללמוד לעבוד עם חמרים רדיואקטיביים ושימושיהם בחקלאות במסגרת קורס בן 3 חדשים במכון ויצמן. פתאום נחשפתי לרמת לימודים שונה לחלוטין מזו שהורגלנו בה במסגרת הפקולטה. הכשרה זו מקנה לי את השם כמומחה לשימוש ברדיואיזוטופים בחקלאות ומסדרת לנו 3 שליחויות עבודה בנושא זה בחו"ל וכן הכרות עם אנונג נילובול שהגיעה ארצה כמתמחה בשימוש באיזוטופים בחקלאות במסגרת הסכם בין מדינת ישראל לבין תאילנד. אנונג הופכת לבת בית ומשתתפת בארוחות ערב עם הבנות ומארחת אותנו בבנגקוק ב1965 בדרכנו להשתלמות בפרת אוסטרליה. ( רק לאחר שנים הוזמנו למסיבה לכבודה עם בואו של נסיך הכתר התאילנדי לישראל ורק אז נודע לנו שהיא בעצם ממשפחת המלוכה והיתה שנים, עד יום מותה, יו"ר אגודת הידידות תאילנדישראל).
הנסיעה הראשונה לחו"ל- עוד לפני הגשת עבודת הד"ר- מדצמבר 1962 ועד יוני 1963, אורזים את כל המשפחה ונוסעים לחצי שנת עבודה ב"אוניברסיטה הטכנית של המזרח התיכון" METU, באנקרה, בשיתוף עם המכון הלאומי למחקר בקרקע ודשנים של משרד החקלאות הטורקי.
חצי שנה של עבודה אינטנסיבית, אך 3 שבועות רצופים של שקט מוחלט בעת חופשת "חג הקורבן" מאפשרים לי לגמור לכתוב את כל הדוקטורט ולשלוח אותו בדאר הדיפלומטי למנחה שלי פרופ' הגין, בארץ. (עותק כתב היד בניר העתקה נשאר בידי למקרה של אבדן המקור). עם שובנו הביתה בתחילת יוני 65 נשאר לי שבוע בלבד להעביר את כל העבודה כתובה במכונת כתיבה ומשוכפלת לוועדה לתלמידי מחקר. רק לאחר השלמת משימה זו התפניתי לקבל אורחים ובני משפחה.
בקיץ 1969 - ברזיל - קורס על שמוש באיזוטופים למפות שרשים בקרקע שנמשך חודש ימים בעיר פיראסיקבה, לאחריו עוד חודש של ביקורים במעבדות ברחבי ארה"ב ונעזר באסתר וירוחם (בעת שהותו שם כנספח מדעי) לארגן בקור במעבדות של ה USDA בבלטסוויל (אליהן נגיע ב1994 לחצי שנת שבתון).
בחג סוכות 1970, מצטרף עידו למשפחה, ומה רבה השמחה, ואין מאושר יותר מסבא משה שטוען שסוף סוף נהיה לסבא אחרי שהיה "סבתא" ל5 נכדות קודם לכן.
הסיור המוקדם בארה"ב מארגן לנו את השבתון באוניברסיטת PURDUE בלה פייט אינדינה, אצל פיליפ לאו בשנת 1972.. בתאונת מעבדה של קריסת מיכל חומצה תחת ואקום אני מקבל מקלחת של חומצה חריפה "המנקה" את עור הגב, הידיים והפנים באופן יסודי ומסיימת באחת את כל הקריירה הימית שלי ואפשרות החשיפה לשמש לכל החיים.
כל הפעילות המקצועית מתבטאת במחקר והוראה. חלק גדול מהמאמרים המקצועיים באנגלית ניתן למצוא כאן.
וסדרת הרצאות מיוחדת לאגרונומים על דישון גידולי שדה וכימיה של הקרקע בקשר לדישון כאן
ב 1977 אני מתמנה, ע"י שר החקלאות, למנהל של מחקר ופיתוח (מו"פ) המפעל הדרומי . זאת הפעם הראשונה בישראל שמופעל מערך מחקר שמושי רב תחומי המאגד בתוכו את מיטב המומחים בארץ במרכז וולקני, האוניברסיטה העברית, הטכניון בחיפה ומערך ההדרכה של משרד החקלאות. התוצאה, פיתוח ענף החממות ויצורן בארץ וכן פיתוח זני עגבניות בעלות אורך חיי מדף המאפשר הובלתן לאירופה ולארצות הברית. לימים, יצוא העגבניות מומר ליצוא זרעי עגבניות אשר קבל את יסודותיו בפעילות המפעל הדרומי.
לאחר 3 שנות ניהול אינטנסיבי , חזרה למחקר ושבתון בריברסייד קליפורניה, ב1982 והפעם, רק עם עידו. נועה כבר נשואה ורוני וגילי גומרות צבא.
ההוראה של הקורס ב"הזנת הצמח" שהחלה כבר בשנות השבעים כמרצה מבחוץ הופכת לקורס קבוע עם המעבר למשרה קבועה של פרופ' מן המניין בפקולטה לחקלאות בשנת 1986. כאן מופנה כל המאמץ להכנת קורסי לימוד חדשים ולראשונה בפקולטה ניתן קורס מיוחד על שרשי צמחים אשר יסודותיו הונחו ב1986 ואשר נמשך עם תלמידי ממשיכי דרכי עד היום.
במאמץ משותף עם פרופ' יואב ויזל ופרופ' עמרם אשל מאוניברסיטת תל אביב יוצא הספר: Plant roots – The hidden half וזוכה לשלוש מהדורות מתחדשות לו תורמים מיטב חוקרי השורשים בעולם.
ב1990 חצי שנת שבתון בוונקובר, קנדה שבסופו עידו מתגיס, וב1993 חצי שנה בוואשינגטון- פעם ראשונה בלי ילדים, ןלאחרי כן חצי שנה ביפן באוניברסיטה ב TOTORI במרכז למחקר איזורים צחיחים.
ב1994 מתגלה גידול שפיר על בלוטת ההיפופיזה הפוגע בראיה בעין ימין. שני ניתוחים מבוצעים בארץ דרך הנחיר ועוצרים את הלחץ התוך מוחי אך משאירים שאריות המנוקות רק בניתוח שלישי שמאלץ את המנתח, פרופ' דולנס, מסלובניה לפתוח הגולגולת ולנקות חלק מרקמת הגידול, הניתוח תוכנן לחופשת הפסח וכך רק שיעור אחד נאלצתי לחסר במהלך הלימודים.
חודש לאחר הניתוח מודיעים לנו שנבחרנו לקבל את פרס תעשיית הדשנים העולמית IFA ונחמה ואני נוסעים לקבל את הפרס בברלין. טיפול מעולה עם מדריך ומכונית צמודה לטיול בברלין.
עוד 2 מחציות שנה באוניברסיטת TOTORI ביפן מביאות אותנו לשנת 1999 בה באופן פורמאלי אני הופך לפנסיונר שאין עליו חובת הוראה.
חוץ מהעובדה שמעתה ואילך אני מוגדר כ Professor emeritus , העבודה והייעוץ לחברות שונות בארץ נמשכים כרגיל וכן נשארים עוד תלמידי מחקר שצריכים לסיים את עבודתם.
אחרון תלמידי המחקר הוא G.H. XU מאוניברסיטת ננג'ינג בסין. הוא מהחרוצים בתלמידי ועם סיום הלימודים הוא חוזר לננג'ינג. היום, 8 שנים לאחר סיום הדוקטורט, הוא רקטור הפקולטה לחקלאות שם. הקשרים עם סין, שהחלו במתן הרצאות ב 1994 באוניברסיטה החקלאית בבג'ין נמשכים עד היום ובקיץ 2009 צפויות עוד קורס בביג'ין וועידה בננג'ין - חיים אינטנסיביים של פנסיונר.

חביבה מוזיקנט (לבית שוקסטליסקי)

p_haviva

חביבה מוזיקנט (לבית שוקסטליסקי)
1904-1996

חביבה
נולדה כפגה זעירה לפנינה ושמואל שוקסטליסקי בכ' אלול תרס"ד. (31.8.1904) בלידתה לא רשמוה במרשם התושבים של "קובנה" (בליטא), כי איש לא האמין שתישאר בחיים. היא הונחה בעריסה מחוממת בלבנים מן התנור. רק לאחר לידתו של אחיה ברוך (כשנה מאוחר יותר) טרחו הרושמים לעדכן כי בבית - נוסף על שני הבנים יוסף (לימים יוסף אחאי) ומשה (לימים משה כפכפי), ישנה גם תינוקת, שאכן נשארה בחיים. אז גם ניתן לה השם - ליבקה, היא ליבקה שוקסטליסקי.
חביבה זכתה לחינוך עברי. תחילה בבית - כחניכה בלתי רשומה ב"חדר" של אביה שמואל שוקסטליסקי, ומאוחר יותר כתלמידה מן המניין בגימנסיה העברית שנפתחה בקובנהאחרי מלחמת העולם הראשונה. שם זכתה ליבקה בשמה החדש והעברי - "חביבה". תוך כדי המלחמה ואחריה, נוספו עוד ארבעה בנים: ברוך, יצחקל'ה, שלום וירוחם (לימים ברוך נפטר עקב מחלה ויתרת האחים הפכו לראשי משפחות בישראל). חביבה הקטנה הייתה הבובה של אחיה הגדולים והייתה חונכת של אחיה הקטנים.
בשנת 1919 עלו אחיה הגדולים לארץ. יוסף ומשה היו ממקימי תנועת "החלוץ", וקיבלו אישורי עליה (סרטיפיקטים) איתם הם עלו לארץ והיו בין מייסדי "גדוד העבודה". בין יתר החלוצים שהצטרפו למסע לארץ היה גם חברם הטוב לקבוצת "אחווה" - אליהו מוזיקנט.
חביבה נשארה בליטא מפני שלא אפשרו אז את עלייתן של נשים לא נשואות, היא למדה ב"קובנה" בבית ספר לאחיות אותו עזבה לאחר שנאלצה בפעם הראשונה להיות נוכחת בניתוח אמיתי והבינה שאינה בנויה למקצוע זהכאשר החלו בחלוקת "סרטיפיקטים" גם לנשים לא נשואותזכתה לאישור מס' 1 לנשים ובשנת 1924 עלתה לארץ.

_
קבלה
על תשלום מיסי נמל בעת ירידה מהאוניה בנמל יפו 1924


כאשר
הגיעה חביבה לארץקיבל את פניה אחיה הגדול משה שעבד אז בדפוס הראשון בארץ בתל-אביב – "דפוס אחדות", לאחר ההתרגשות הגדולה מן המפגש המחודש, המשיכה חביבה בדרכה לפגוש גם את אחיה הבכור, יוסף שנמצא באותו הזמן בעבודות סביב הכנרת במסגרת "גדוד העבודה". הם נפגשו במושבה "מגדל" שהיוותה אזור מגורים ועבודה לחלוצים שעבדו במסגרת "גדוד העבודה". למסע זה לכנרת הייתה השפעה מכרעת על מהלך חייה. חביבה שהייתה בחורה יפה