**עזי כפכפי

עזי כפכפי
1934-


נולדתי י"ט תמוז ה' תרצ"ד, יומיים לפני מותו של ח.נ. ביאליק, ונמלטתי מהשם ח"ן כפי שספרה לי אמי. מדוע, לא הסבירה, אך לשמחתי ניצלתי מהשם "חן" אשר באנגלית כותבים אותו CHEN הנפוץ בשמות סין.

שנות הילדות עד גיל חמש אינן משאירות זכרונות אלא תמונות בלבד המציינות חיים בבית קטן 2 חדרים מטבח, שרותים ומרפסת סגורה (56 מ"ר), חצר גדולה ובעיקר, שדרת חול, בה שיחקנו כל היום עד חושך.

ב1939 פורצת מלחמת העולם ואל הבית מגיע רדיו פיליפס ואתו המעקב על התקדמות החזית לכיוון ישראל. על הדלת המפרידה בין שני החדרים נפרסת מפה ואבי, משה, עוקב במפה אחר השנויים היומיים בקווי החזית. מהלך יומי זה נמשך עד תום המלחמה. ואז מתחילה תקופת ההאזנה לרדיו המחתרת "תלם שמיר בועז" של ההגנה ואני מתמחה בחיפוש התחנה בגלים קצרים אשר תדר השידור שונה מדי פעם למנוע תפיסתו ע"י הבריטים.

כתה א' –הלימודים מתקיימים במשמרת השניה, וסבתא פרל (לאחר מות סבא שמואל) עוברת לגור איתנו ואחראית לאוכל של הינוקא. אין כל אפשרות לתקשר אתה. היא דוברת רק יידיש ואני איני מבין מלה.

מהבית לבית הספר "פרישמן" (בחצר משותפת עם בי"ס תל-נורדאו) ברחוב פרישמן, אני צועד הלוך וחזור לאורך רח' בן יהודה. 3 תחנות זכורות לי מדרך זו מכיוון צפון לדרום: ברחוב בן יהודה פנת גורדון עמדה מוכרת "לדר" (משמיש מיובש) ובשני מיל קבלתי מנה שהספיקה להמתיק הדרך עד בית הספר. כמאה מטר דרומה הייתה כניסה לבית ענק שעמד על ראש גבעה והשער תמיד סגור ועליו באותיות נחושת קלל השם "פנואל" עצי פיקוס ענקיים הסתירו את הבית. זה היה ביתו של המליונר דאז "גזונטהייד" שבביתו היה גם בית תפילה. שנים הרבה אח"כ נודע לי שבו מצא סבא שמואל, כחזן, קרדום קטן לחפור בו. בהמשך הרחוב בנין אחד לפני ביה"כ של הייקים היה חלון ראווה של בית הספר לנהיגה "קירשנר".

ליד חלון זה ביליתי שעות בצפיה במכונית חתוכה לאורכה אשר בה ניתן היה לראות את הבוכנות נעות ואת גלגלי השניים של "הבק אקס" (הציר האחורי) מתנועעים, מעשה כשפים לילד בן שש

כל שבת עד גיל הבר מצווה לוויתי את אבא לבית הכנסת, שם היה אומר קדיש לזכר אביו. כמדומני, היחיד מבין הבנים שהתמיד בכך עד שנת 1950 עת עברנו זמנית לגור ברח' בזל 27 בעת בנית הבית המשותף העומד כיום במקום הבית הקטן שהיה ברח' קק"ל 4.

שתי אוניות מעפילים ("בלתי לגאלים") עלו על החוף ליד ביתנו. האחת TIGER HILL שנתקעה בניצב לחוף, מול שדרות קק"ל, (שנים לאחר מכן, על שאריות שלדתה, נבנתה בריכת "גורדון), ואוניה שנייה PARITAH שניצבה במקביל לחוף מול "הבית האדום"(על הצוק בין רחוב הגלילהיום מאפו לבין רח' י.ל.גורדון), (לימים האוניה אלטלנה עלתה בחרטומה על שאריות הדוודים של פריטה). לאחר ההפצצה על תל אביב של חיל האוויר האיטלקי החליטו הבריטים שהאוניות מהוות ציון מקום למטוסים והחליטו לפוצץ את האוניות. בחצר ביתנו נחפר בור אשר דופן בלוחות עץ מחוזקות למנוע קריסה ואיליו הוליכו מדרגות חול מחוזקות בלוחות עץ לכניסה מהירה וספסלי ישיבה בו לאורך הקירות. כרבע שעה לפני פיצוץ באוניות נשמעה אזעקה ולאחר הפיצוץ עם הצליל הממושך של ה"הרגעה" מיהרנו לחצר ולשדרה לאסוף רסיסי מתכת שהועפו בפיצוץ.

בכתה ד' עברתי לביה"ס "נס ציונה" שמוקם בבית דירות רגיל ברח' גרץ 10, קרוב יותר הביתה, ובעיקר- שם התחילו ללמוד שני שלישים בשעות הבוקר.

את בית הספר העממי גמרנו בפסח 1948. מלחמת השחרור פרצה. מליק נפצע ביום הכרזת המדינה ואנו מקבלים ברדיו קול הגליל בגלים קצרים, דרישת שלום ממנו כשלשה ימים לאחר מכן. אמא מיד טענה שמליק נפצע, אחרת לא היה טעם לדעתה שימסור דרישת שלום, אך עברו עוד ימים עד אשר הגיע הביתה להמשך הטיפול בפניצילין.

כילדים הגענו הביתה רק לאכול ולישון. רוב הזמן בילינו במשחקים עונתיים בשדרה עם ילדי שכונת מחלול, בנדורות, פקקים, ראשים, מחבואי קופסא, כדורגל ומחניים.

בבית מעולם לא חיינו לבד. כשמליק יצא לפלמ"ח, גר אתנו דודקה מינין מכנרת (אחד מהקרובים בכנרת) אשר יצא לשנת עבודה בת"א במטרה למצוא שידוך. אחריו הגיעה שולה בלומין (בת לדודתי בלהה אחות אמי), אשר ירדה לעיר הגדולה ללמוד ולעבוד כמורה לנגינה, (בעת שהייתה בת"א הכירה את בעלה בני מרגלית שהגיע כעולה חדש באוניה אלטלנה). עד הייתי לירי של עמדת המקלע ברן שמוקם בירידה לים על אסדת נחיתה שיצאה מאלטלנה ועקב הירי, הוריד ההגאי את ראשו ועלה עם האסדה על שאריות "טייגר היל" ונתקע. לימים נודע לי שבני מרגלית היה באותה אסדה.

בהפצצה המצרית על מוסך דן ברחוב ארלוזורוב נהרגת "הדודה",אשתו השניה של סבא מיכאל קמחי (אבי אמי), וסבא מיכאל עובר לגור איתנו למשך כל מלחמת השחרור.

ב 1949, שנת הצנע הגדול, הגיעה נעמי ספיר (לימים שמר) ללמוד נגינה אצל גדול המורים לפסנתר דאז-פרנק פלג. פסנתר לא היה לנו אך במחסני הרכוש הנטוש ביפו נמצא פסנתר עם מערכת ניגון אוטומטית אותה הוציאו, החליפו לבד על המקשים, שפצוהו והוא הפסנתר עליו נגנה נעמי מדי יום מ7:30 בבוקר ועד 14:30 עת שובה של אמא מהגן.

פרט לאורחים הקבועים הגיעו תמיד אורחים לזמנים קצרים מכל קצווי הארץ. יפה, אחות אמא, מחולתה בצפון , וכן יצחק'לה ממעוז ודודקה מכנרת, בהיותו נהג המשאית של כנרת שהתמיד להגיע מפעם לפעם והביא אוכל לאחזקת נעמי, וכל בנות הדודה מירושלים וחברותיהן.


בסוף כתה ח' אני מצטרף לתנועה המאוחדת סניף ימיהושם חמש שנים של התבגרות, הנאה צרופה. (ראה כאן) והתאהבות ראשונה ויחידה בנחמה, אשר מתממשת לחברות רק לקראת סוף השמינית. הקשר מתהדק ב1953 כאשר נשארנו מאחור, אני בהדרכה ונחמה בשנת הלימודים האחרונה בסמינר. שנתיים בקבוץ נווה ים. ב 1954 אני יוצא ללימודים והדרכה בתנועה בירושלים ובקיץ 1955 אנו נשאים כאשר אני כבר אחרי שנת למודים בירושלים ונחמה עדין משרתת בנחל בנוה-ים.

עד 1959 חיינו בתימורים, נחמה כגננת ואני כסטודנט כאשר "הווספה" מאפשרת את החיים בריחוק מהקמפוס. פרנסה חלקיתהוראה בכתות המשך בבאר טוביה, ועבודה כאסיסטנט במעבדות הוראה בפקולטה לחקלאות.

אנו עוברים לתל אביב בקיץ 1959 לקראת הולדת נועה, וממשים את הדירה השניה שנבנתה על חשבון המגרש.

הקיר המשותף עם ההורים וקרבתם לנכדה החדשה נותן רוח חיים חדשה ושמחה רבה. בשנת 1961 אנו מתעשרים בתאומות, ופתע, (כי לא ידענו שתאומים בדרך), בגיל 27 אנו נהפכים למשפחה גדולה עם 3 בנות: נועה, רוני וגילי.

ב1962 אנו עוברים עם כל הכבודה לרחובות לקראת סיום עבודת הד"ר ומתחילה העבודה כחוקר בכימיה של הקרקע במכון לקרקע ומים של "התחנה לחקר החקלאות במשרד החקלאות" אשר לימים יוחלף שמה למרכז וולקני לחקר החקלאות.

במסגרת הלימודים לתואר ד"ר אני נשלח ללמוד לעבוד עם חמרים רדיואקטיביים ושימושיהם בחקלאות במסגרת קורס בן 3 חדשים במכון ויצמן. פתאום נחשפתי לרמת לימודים שונה לחלוטין מזו שהורגלנו בה במסגרת הפקולטה. הכשרה זו מקנה לי את השם כמומחה לשימוש ברדיואיזוטופים בחקלאות ומסדרת לנו 3 שליחויות עבודה בנושא זה בחו"ל וכן הכרות עם אנונג נילובול שהגיעה ארצה כמתמחה בשימוש באיזוטופים בחקלאות במסגרת הסכם בין מדינת ישראל לבין תאילנד. אנונג הופכת לבת בית ומשתתפת בארוחות ערב עם הבנות ומארחת אותנו בבנגקוק ב1965 בדרכנו להשתלמות בפרת אוסטרליה. ( רק לאחר שנים הוזמנו למסיבה לכבודה עם בואו של נסיך הכתר התאילנדי לישראל ורק אז נודע לנו שהיא בעצם ממשפחת המלוכה והיתה שנים, עד יום מותה, יו"ר אגודת הידידות תאילנדישראל).

הנסיעה הראשונה לחו"ל- עוד לפני הגשת עבודת הד"ר- מדצמבר 1962 ועד יוני 1963, אורזים את כל המשפחה ונוסעים לחצי שנת עבודה ב"אוניברסיטה הטכנית של המזרח התיכון" METU, באנקרה, בשיתוף עם המכון הלאומי למחקר בקרקע ודשנים של משרד החקלאות הטורקי.

חצי שנה של עבודה אינטנסיבית, אך 3 שבועות רצופים של שקט מוחלט בעת חופשת "חג הקורבן" מאפשרים לי לגמור לכתוב את כל הדוקטורט ולשלוח אותו בדאר הדיפלומטי למנחה שלי פרופ' הגין, בארץ. (עותק כתב היד בניר העתקה נשאר בידי למקרה של אבדן המקור). עם שובנו הביתה בתחילת יוני 65 נשאר לי שבוע בלבד להעביר את כל העבודה כתובה במכונת כתיבה ומשוכפלת לוועדה לתלמידי מחקר. רק לאחר השלמת משימה זו התפניתי לקבל אורחים ובני משפחה.

בקיץ 1969 - ברזיל - קורס על שמוש באיזוטופים למפות שרשים בקרקע שנמשך חודש ימים בעיר פיראסיקבה, לאחריו עוד חודש של ביקורים במעבדות ברחבי ארה"ב ונעזר באסתר וירוחם (בעת שהותו שם כנספח מדעי) לארגן בקור במעבדות של ה USDA בבלטסוויל (אליהן נגיע ב1994 לחצי שנת שבתון).

בחג סוכות 1970, מצטרף עידו למשפחה, ומה רבה השמחה, ואין מאושר יותר מסבא משה שטוען שסוף סוף נהיה לסבא אחרי שהיה "סבתא" ל5 נכדות קודם לכן.

הסיור המוקדם בארה"ב מארגן לנו את השבתון באוניברסיטת PURDUE בלה פייט אינדינה, אצל פיליפ לאו בשנת 1972.. בתאונת מעבדה של קריסת מיכל חומצה תחת ואקום אני מקבל מקלחת של חומצה חריפה "המנקה" את עור הגב, הידיים והפנים באופן יסודי ומסיימת באחת את כל הקריירה הימית שלי ואפשרות החשיפה לשמש לכל החיים.

כל הפעילות המקצועית מתבטאת במחקר והוראה. חלק גדול מהמאמרים המקצועיים באנגלית ניתן למצוא כאן.

וסדרת הרצאות מיוחדת לאגרונומים על דישון גידולי שדה וכימיה של הקרקע בקשר לדישון כאן

ב 1977 אני מתמנה, ע"י שר החקלאות, למנהל של מחקר ופיתוח (מו"פ) המפעל הדרומי . זאת הפעם הראשונה בישראל שמופעל מערך מחקר שמושי רב תחומי המאגד בתוכו את מיטב המומחים בארץ במרכז וולקני, האוניברסיטה העברית, הטכניון בחיפה ומערך ההדרכה של משרד החקלאות. התוצאה, פיתוח ענף החממות ויצורן בארץ וכן פיתוח זני עגבניות בעלות אורך חיי מדף המאפשר הובלתן לאירופה ולארצות הברית. לימים, יצוא העגבניות מומר ליצוא זרעי עגבניות אשר קבל את יסודותיו בפעילות המפעל הדרומי.

לאחר 3 שנות ניהול אינטנסיבי , חזרה למחקר ושבתון בריברסייד קליפורניה, ב1982 והפעם, רק עם עידו. נועה כבר נשואה ורוני וגילי גומרות צבא.

ההוראה של הקורס ב"הזנת הצמח" שהחלה כבר בשנות השבעים כמרצה מבחוץ הופכת לקורס קבוע עם המעבר למשרה קבועה של פרופ' מן המניין בפקולטה לחקלאות בשנת 1986. כאן מופנה כל המאמץ להכנת קורסי לימוד חדשים ולראשונה בפקולטה ניתן קורס מיוחד על שרשי צמחים אשר יסודותיו הונחו ב1986 ואשר נמשך עם תלמידי ממשיכי דרכי עד היום.

במאמץ משותף עם פרופ' יואב ויזל ופרופ' עמרם אשל מאוניברסיטת תל אביב יוצא הספר:

Plant roots – The hidden half

וזוכה לשלוש מהדורות מתחדשות לו תורמים מיטב חוקרי השורשים בעולם.

ב1990 חצי שנת שבתון בוונקובר, קנדה שבסופו עידו מתגיס, וב1993 חצי שנה בוואשינגטון- פעם ראשונה בלי ילדים, ןלאחרי כן חצי שנה ביפן באוניברסיטה ב TOTORI במרכז למחקר איזורים צחיחים.

ב1994 מתגלה גידול שפיר על בלוטת ההיפופיזה הפוגע בראיה בעין ימין. שני ניתוחים מבוצעים בארץ דרך הנחיר ועוצרים את הלחץ התוך מוחי אך משאירים שאריות המנוקות רק בניתוח שלישי שמאלץ את המנתח, פרופ' דולנס, מסלובניה לפתוח הגולגולת ולנקות חלק מרקמת הגידול, הניתוח תוכנן לחופשת הפסח וכך רק שיעור אחד נאלצתי לחסר במהלך הלימודים.

חודש לאחר הניתוח מודיעים לנו שנבחרנו לקבל את פרס תעשיית הדשנים העולמית IFA ונחמה ואני נוסעים לקבל את הפרס בברלין. טיפול מעולה עם מדריך ומכונית צמודה לטיול בברלין.

עוד 2 מחציות שנה באוניברסיטת TOTORI ביפן מביאות אותנו לשנת 1999 בה באופן פורמאלי אני הופך לפנסיונר שאין עליו חובת הוראה.

חוץ מהעובדה שמעתה ואילך אני מוגדר כ Professor emeritus , העבודה והייעוץ לחברות שונות בארץ נמשכים כרגיל וכן נשארים עוד תלמידי מחקר שצריכים לסיים את עבודתם.

אחרון תלמידי המחקר הוא G.H. XU מאוניברסיטת ננג'ינג בסין. הוא מהחרוצים בתלמידי ועם סיום הלימודים הוא חוזר לננג'ינג. היום, 8 שנים לאחר סיום הדוקטורט, הוא רקטור הפקולטה לחקלאות שם. הקשרים עם סין, שהחלו במתן הרצאות ב 1994 באוניברסיטה החקלאית בבג'ין נמשכים עד היום ובקיץ 2009 צפויות עוד קורס בביג'ין וועידה בננג'ין - חיים אינטנסיביים של פנסיונר.