יוסף אחאי


יוסף אחאי
1898-1988

יוסף אחאי נולד בג' בטבת תרנ"ט (17.12.1898) בעיר קובנה, ליטא (אז רוסיה הצארית), כבנו בכורו של שמואל כפכפי (שוקסטליסקי). שמואל, יליד העיירה אוטיין ותלמיד ישיבה, שנדד לקובנה, ושם נשא לאשה את פרל (פנינה) קידנסקי, היה לציוני הרצלאי, ואף רכש בכספו המועט מניה של הבנק הציוני "אוצר התישבות היהודים". הוא התפרנס מהוראת תנ"ך, ובבית הכנסת שימש - כתוספת לפרנסה - כעובר לפני התיבה וכבעלקריאה בשבתות. האוירה בבית היתה רוויה תרבות יהודית וציונית.
בשנת 1919 - בתום מלחמת העולם הראשונה - יצאו ל"הכשרה" כ20- חברים וחברות באחד המשקים הממלכתיים החקלאיים בכפר קויטישקי שליד מרימפול. אז היה יוסף, וגם אחיו הצעיר ממנו משה, בין ראשוני "החלוץ".
רק בתחילת מרחשוון תרפ"א הגיע לארץ, בעוד שעולים אחרים מליטא, וביניהם אחיו משה, כבר הגיעו לארץ לפניו.
יוסף הגיע במסגרת קבוצת "אחוה" אל מחנה "גדוד העבודה", שעבד בסלילת הכביש בין מגדל לטבחה שליד הכינרת. שם חילק את עבודתו לשניים - עבודת כפיים בסלילת הכביש והוראת עברית לעולים החדשים של העליה השלישית.
באותם ימים, כאחד מצעדי ההתכוננות להתישבות, שלחה קבוצת "אחוה" את יוסף לירושלים ללימודים בסמינר למורים שם, כדי שיכשיר עצמו להיות מורה לילדים במשק שהקבוצה עתידה להקים.
יוסף התגורר אז בפלוגת "גדוד העבודה" בירושלים, ושם הכיר את גניה מייזלס, שעלתה מרוסיה, מאנשי "החלוץ" של טרומפלדור. היא למדה אז ציור בבית הספר לאמנות "בצלאל". יחד הקימו משפחה, וכשגניה הרתה ללדת, הפסיקו שניהם את לימודיהם ועברו לאילת השחר, מקום בו חנתה אז קבוצת "אחוה".
שם הקבוצה "אחוה" הוא גם מקורו של השם אחאי וגם השם שיוסף וגניה נתנו לבנם הבכור אחיעזר, שנולד בשנת 1923.
הבן השני, שנולד כשנה לאחר מכן בירושלים, גלעד, מת בינקותו. בינתיים עברה קבוצת "אחוה" למושבה יבנאל, ואילו יוסף נסע לירושלים להשלמת לימודיו בסמינר למורים.
בסוף 1925, כאשר סיים את לימודיו בירושלים, עבר עם משפחתו הקטנה לתלאביב, והצטרף שם כאחד המורים הראשונים בצוות של "בית החינוך לילדי העובדים".
באותה שנה, עלתה לארץ שארית משפחת כפכפי מקובנה. לאחר שעלו, השתתף יוסף בקליטת המשפחה בארץ, ובזכות היותו מורה יכול היה לתרום לשכר לימודיהם של אחיו הקטנים: יצחק בגימנסיה "הרצליה", ושלום בן התשע וירוחם בן השש באותו בית חינוך.
בשנת 1926 נולדה בתם אביטל בעיר תל אביב. בסוף 1927 עבר יוסף למושב בלפוריה שליד עפולה, והיה מורה בבית-הספר שם.
ב–1929 עבד כמורה בבית הספר של חפציבה, שליד בית אלפא וב–1930 עבר יוסף עם משפחתו לקבוצת "כינרת". יוסף הורה שם בבית הספר המשותף כינרת-דגניה. בסוף אותה שנה חלה הפרידה בין יוסף לגניה.
יוסף נסע לגרמניה והגיע לעיר נירנברג. ד"ר מיינהולד נוסבאום קיים שם חוג של "שוחרי השפה העברית", ויוסף החליף בו את ש' שלום כמורה לעברית.
כשחזר לארץ ב–1935, ביקש יוסף לבקר את תלמידיו הרבים, שעלו בינתיים ארצה, בטרם יחליט מה יעשה עתה בארץ, כך הגיע לגבעת ברנר, ושם קיבל את פניו אנצו סרני, שהכיר אותו בהיותו בגרמניה. תכף לבואו לגבעת ברנר הוטל עליו - מלבד הוראת עברית לחברים - לערוך את יומן הקיבוץ. יוסף היה גם בין היוצרים הראשונים של "הגדת פסח" הקיבוצית.
בתו אביטל. שהיתה אז כבת תשע, באה אליו לגבעת ברנר, והצטרפה לחברת הילדים במשק. בנו, אחיק, נשאר ללמוד בתלאביב, וברבות הימים סיים שם את הגימנסיה "הרצליה".
בשנות הארבעים נשא את צפורה טננבאום לאשה. היא היתה ילידת ורשה, ובשנת 1928, בהיותה כבת עשרים, עלתה לארץ, ישר לגבעת ברנר. כבר באותם ימים ניכרו בה סימנים ראשונים של מחלת הטרשת הנפוצה, סימנים שהלכו והחריפו עם השנים. סימנים אלה לא מנעו ממנה ללדת ליוסף שלושה ילדים - עמרי (1941), שמואל (1942) ועידית (1945). ב1960- התגברה מחלתה ומאז לא ירדה עוד ממיטתה. במשך עשרים וחמש שנה טיפל בה יוסף במסירות ללא גבול עד מותה.
ב–1952 בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד הצטרף יוסף לנצר סרני עם קבוצת חברים. בסוף 1955 התגייס ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים" לעריכת הרבעון "ניב הקבוצה".
כבר בשנות החמישים הראשונות החל יוסף להורות תנ"ך בחוגים שנוסדו על ידי מועצת הפועלים בתלאביב. לכל החוגים האלה היה יוסף מגיע באוטובוסים וב"טרמפים". מלבד חוגים אלה קיים יוסף חוג לתנ"ך גם בביתו בקיבוץ נצר סרני.
מכת שכול קשה ניחתה על משפחתו של יוסף בשנת 1968. שמואל בנו, הבן שנקרא על שם אביו שמואל כפכפי ז"ל, נספה והוא רק בן עשרים ושש שנה, בתאונת דרכים ממש בפתח הדרך לקיבוץ נצר סרני.
באותם ימים אין יוסף פוסק ממשנתו, ונוסף על הוראת התנ"ך בחוגים הוא נוטל עליו לתרגם מיידיש את שיריו של חיים גרדה (משורר ביידיש, יליד וילנה). בשנת 1969 יצא לאור ב"ספריית פרץ" ספר שיריו "בדרכי אליך".
לקראת יום מלאת חמש השנים למות הבן, ב–1972, הוציא יוסף את ספר השירים היחיד שלו לאור, בהוצאת הספרים "אלף", תלאביב: "עין קדם" (מונולוגים תנ"כיים). הספר אויר ברישומיו של ידידו מנצר סרני כלב קסטל. ב-1979 הופיע בהוצאת י. ל. פרץ הספר "עלי אביב" מאת אפרים שרייער, מתורגם מיידיש על ידי יוסף אחאי.
בשבת הגדול תשמ"ד, 14 באפריל 1984, נפטרה צפורה אשתו, והיא כבת שבעים וחמש. שנים אחדות אחר כך עוד המשיך במלוא פעילותו, בהוראת התנ"ך ב"חוגי המקרא" שלו, במחקרים ובתרגומים, אך ביום כ"ט שבט תשמ"ח, 17 בפברואר 1988, יצאה נשמתו. למחרת היום נאסף בבית הקברות של נצר סרני, אל אשתו צפורה ואל בנו שמואל.