חיבורו של שלום כפכפי בגיל 15

נולדתי בשנת תרע"ה, בעיר וילנא, בזמן המלחמה, וסימן לכך הוא שמי "שלום". מיום הולדתי עד היותי בן שש שנים אין לי מה להזכיר כאן מלבד זה שאיזה חדשיים אחרי הולדתי חזרנו כולנו לקובנה עיר מולדתה של כל המשפחה.

שלום אחאי בן 15 תולדות חיי: נולדתי בשנת תרע"ה, בעיר וילנא, בזמן המלחמה, וסימן לכך הוא שמי "שלום". מיום הולדתי עד היותי בן שש שנים אין לי מה להזכיר כאן מלבד זה שאיזה חדשיים אחרי הולדתי חזרנו כולנו לקובנה עיר מולדתה של כל המשפחה. בהיותי בן שש הכניסו אותי לגמנסיה שבה לימד אבי, בה התחנכו כל אחי הגדולים ממני, ושם התחנכתי במשך שלוש וחצי שנים. מכינה א', ב', ג', וחצי שנה במחלקה ראשונה. במכינה א' למדתי כמו שלומדים בגן מפני שאני לא הייתי בגן, אלא שלקרוא ידעתי כבר בן ארבע-חמש. במכינה ב' כבר למדנו סיפורי מקרא, עברית, חשבון וכדומה לזה. עליתי למחלקה ראשונה אך לא בציונים יוצאים מהכלל. שם כבר התחלנו ללמוד ליטאית, רק למדתי את האותיות וכבר קיבלנו את הבשורה הכבירה שאנו צריכים להתכונן לצאת לדרך הארוכה, לארץ ישראל. מיד פסקתי ללמוד ליטאית. לא יכולתי לסבול את השפה הזו, עוד מקודם, בזמן השיעורים לליטאית הייתי יוצא מהמחלקה לאולם או לחצר, והייתי שוקע בהירהורים על ארץ ישראל. ונוסף על זה הייתי תמיד נשפע מהסרטים על ארץ ישראל בראי-נוע. בפרט כשראיתי את הילדים המטפלים בגינותיהם, בלוליהם ועוד... כמה קינאתי בילדים האלה, הוי כמה קינאתי באלה שעל הבד... כך עבר הזמן, עבר וחלף עד שהגיע אותו יום. היום הקדוש בשבילי, שבו היינו צריכים לצאת. לנסוע, להיפרד מעל כל העיר, מעל הטבע הנפלא, הנהר, היערות, ועוד ועוד... ובעיקר מאבא (שהיה צריך לנסוע כעבור 4 חודשים מסיבת הלימודים, ומסיבת המשכורת שהיה צריך לקבל) ומיתר המכרים והקרובים. ובאותו בוקר של יום זה עזבנו את ביתנו במרכבות לתחנת הרכבת. רבים עזבו איתנו את ליטא ועוד יותר היו המלוים. בערך בשעה עשר עזבנו את עיר מולדתינו ואחרי שעתיים בערך עזבנו גם את ארץ מולדתינו. נסענו, נסענו ונסענו. שאלתי את עצמי עד מתי? עד אנה? נסענו יום, יומיים, שבוע... ורק בסוף השבוע השני ראינו מרחוק את האורות המהבהבים של העיר יפו ותל אביב. לבי הלם בי בחוזקה. לא האמנתי לעיני הרואות. תארתי לי את זה כחלום. (מקורות נסיעתינו לא אכניס כאן שום דבר, כי יש הרבה מאוד לכתוב, ואין לי סבלנות לכתוב כאן את כל זה). למחרת בבוקר הגענו לנמל יפו, עד שהורידו אותנו מהאניה, התנדנדנו אנה ואנה, ובין כה וכה, והתחלנו לרדת מהאניה לסירות. בסירה, כשישבתי יחד עם שני אחי, שמעתי שהנשים בוכות. לא הבנתי בשום אופן למה. ככה שטנו והגענו אחרי עמל ותלאה במשך כל הדרך ליפו לקרנטין. בקרנטין גם כן היינו יום. והתראינו גם עם האחים שהיו כבר בארץ כחמש שנים. למחרת באו אחינו ולקחו אותנו במרכבה הביתה, לבית אחותי וגיסי בנווה-שאנן. מהדרך לנווה-שאנן אינני זוכר שום דבר מלבד הגמנסיה "הרצליה" שנשאר אצלי בזכרון כרושם גדול. באתי לפני פסח ארצה. ואחרי חופש פסח הוכנסתי בעזרת אחי יוסף לבית החינוך. ופה בבית החינוך קיבלתי את כל מה שרציתי לקבל, ואת כל זה שהראו לי בראי-נוע על הבד בחוץ לארץ. טיפול בגינה, בלול, בחדרי מלאכה וכמו כן בלימודים עצמיים. זכרונות על המוסד. בחמש-שש שנות לימודי במוסד קרו מקרים רבים וכל מיני מאורעות, ואלה הם שהשאירו עלי רושם גדול. קבלת הדגל, כשעמדתי דום ושרתי את "כולנו חבר פועלים", לי נדמה שאת הרגעים האלה אזכור לתמיד. וכמו-כן - הטיולים. שבעה העקריים: לעמק, לסביבות ירושלים ולגלילים שהביאו אותי לידי חברה כל כך מעניינת ומושכת. והנה בא הזמן, כבר צריך לעזוב את המוסד אך יש עוד הצעה להישאר עוד שנה. כמה תמכתי בהצעה הזאת, וכל-כך שמחתי בהיוודע לי שמועצת המורים וועד ההורים אישרו את הצעתינו ועד היום עוד שמורים אצלי התשובות החיוביות האלה. יש עוד הרבה והרבה דברים שקשה לי להזכיר כאן את כולם. דברי פרידה. אחרי שש שנים של לימודים, עבודה וחברה בבית-החינוך שרכשתי לי, עלי לעזוב את המוסד ולצאת לאויר העולם. אצא מבית-החינוך, אך תמיד אדע שלמדתי בו, ואזכור אותו לעולם. פה רכשתי לי את את כל מה שרציתי לרכוש לי, ותמיד אחכה לגאולה שלנו, כשנסדר לנו קבוצה, ניזכר בכל החיים שלנו בבית-החינוך החברותיים כל-כך, שאינני מתאר לי שיכול עוד להיות יותר טוב מאשר פה בבית-החינוך. כ"ז תמוז, תר"צ  (23.7.1930) * באותה שנה עת למד שלום בבית החינוך הוא נקרא שלום אחאי מכיוון היה ידוע כאחיו הקטן של יוסף אחאי.