הספד לעליזה כפכפי מאת ירון כפכפי

9/1/2017


אמא יקרה שלי,
שנים רבות פחדתי מהרגע הזה. הרגע בו את ואני נאלץ להיפרד לאחר שנים רבות בהם היינו אם ובן, מסורים זה לזו במשרה מלאה.
מאז לידתי היינו בלתי נפרדים, ובהמשך הצלחת לאתר עבורי דירה המרוחקת 16 מדרגות ממפתן דלתך. שם ביתי עד היום, ואיני יודע חיים אחרים מלבד החיים תחת קורת גג אחת איתך. על כן הפרידה ממך כואבת עד אין קץ.
אך מלבד החודשים הקשים האחרונים, מפאת המחלה הארורה שהפרידה בינינו, אם נגזר עלי לסכם היום את שותפות החיים הארוכה שלנו - עלינו להודות, היינו ברי מזל.

אמנם שנות ילדותך לא היו קלות, התייתמת מאביך בגיל צעיר, נאלצת לעזוב את בית משפחתך בעתלית, ועברת להתגורר אצל קרובי משפחה בירושלים, אך בגיל הנעורים הצטרפת לקבוצת נוער ולאחר מכן התגייסת לפלמ״ח. היסטוריית המדינה נשזרה בסיפור חייך, כפי שהיטבת לתאר בספר שכתבת.
בגיל 18 התחתנת עם אבא, ובגיל 20 כבר היית לאמא. אבי וגילי נולדו כשגרתם בהדר יוסף, ולאחר שעברתם לרמת אביב, נולדתי אני. ואפשר זאת לומר בקול רם - החיים חייכו אלינו. בחייך הארוכים היית גם זמרת, גם שחקנית, גם קוסמטיקאית, גם גננת, גם מורה סייעת, גם ציירת, גם פסלת, גם סופרת, גם מחזאית וגם מלחינה. וכמובן רעיה אוהבת לאבא, אמא, סבתא וסבתא גדולה! כמה יפות היו השנים הללו, וכמה חלומות זכינו להגשים.

כשהייתי ילד קניתם את ואבא פסנתר הביתה כדי שאלמד לנגן, וכשלמדתי לנגן את ״פור אליז״ הסתבר לי שזה היה חלומו של אבא, לשמוע את היצירה הזו מנוגנת בפסנתר כשהוא חוזר מהעבודה. לאחר מכן את הגשמת חלום שלי, כשצרפת אותי בכיתה ה׳ למקהלת הילדים באופרה הישראלית, וכך עמדתי לראשונה על הבמה. לצידך.
בכיתה י׳ לקחת אותי לראשונה לחו״ל, ובזכותך ראיתי את מה שיהפוך למהות חיי. שלושה מחזות זמר, ערב אחרי ערב. בלונדון. שנינו לא ידענו את נפשינו מרוב התרגשות.
כשהתקבלתי ללהקת פיקוד הדרום, הגשמתי עוד חלום שלך, ולאחר הצבא כשהתחלתי לכתוב להלחין ולביים, היית הראשונה שידעה שהמחזמר ״דוד״ יהיה ללהיט גדול. כשהמשכתי לכתוב עוד ועוד מחזות זמר, היית אורחת כבוד בכל פרמיירה, ואת זר הפרחים שהייתי מקבל, הייתי דרך קבע מעביר לך, כדי שיתנוסס כגביע נצחון בביתך. המשכנו להגשים חלומות כאשר במחזמר ״הלב״ שכתבתי - את השתתפת! בהמשך הגעת למסקנה שמה שאני יכול גם את יכולה - וכתבת מחזמר בשם ״יעקב ורחל״. כן אמא, לפעמים גם העץ לא גדל רחוק מהתפוח.
עוד רגע נשמע הקלטה של קטע ממנו בביצוע משותף של שנינו.

כאשר הבחנת בחושייך החדים שדירת הקרקע בבניין שלנו מוצעת למכירה, לא עצרת עד אשר מצאת עבורי דרך לקנות את הדירה הזו, וכמה שמחנו כולנו שהדירה הקטנה הזו הוכיחה את עצמה כהצלחה.
יצאנו יחד לאין ספור הצגות, מסעדות ואירועים, ולא מזמן הגשמנו עוד חלום - לשבת שנינו בקונצרט של ברברה סטרייסנד במקומות הוי איי פי!
חגגנו במהלך השנים עוד פעמיים בלונדון, ובהמשך גם נסענו יחד לטיול ארוך באיטליה, ולפני שלוש שנים התארחנו שנינו כבני מלכים אצל בני בוינה.
התראינו כמעט בכל יום, ולא היתה ארוחת שישי אותה לא סעדנו יחד. לפני שש-עשרה שנה הצטרף אלינו גם עופר, בן-זוגי המופלא, אותו קיבלתם, את ואבא, תוך זמן קצר כבן משפחה.
באה גם שנה קשה, בה נפרדנו פרידה כאובה מאבא, ועוד פרידה קשה מנשוא מחווה אחותך, אבל לאחר מכן, גילי ומשפחתו עזבו את אילת ועברו לגור ביפו, והיתה לנו שמחה קטנה בכל יום שישי כאשר הסבנו כולנו מסביב לשולחן הגדול במטבחך הקטן. אין ספור אירועים משפחתיים שהפכו מיוחדים בגלל בואם של אבי ורמי ובני ובנות משפחותיהם. ואת אמא, תמיד בתפקיד ראש השבט מארחת ומברכת, ורק נגמר אירוע אחד ״תודה לאל״ והנה, ״צריך כבר לדאוג לראש השנה, או לפסח…״ וכך בין שמחה לשמחה, בשנים היפות האלה, זימן לנו העתיד עוד שמחה משותפת גדולה. גדולה מאוד. הולדתו של בן.
במשך שנים הפצרת בי להיות אבא, אבל אני דחיתי זאת שוב ושוב. רק בזכותה של מיכלי, הנס קרה, ואף מוקדם משצפינו. בן נולד, ולא היתה שמחה ומאושרת ממך בחגיגת הברית שלו.
אפילו לאחר ארבעה חודשים כאשר בן בא לישון אצלנו לראשונה. נכנסת אל חדר השינה והבטת מוקסמת במיטת התינוק ובבן שנימנם עליה, ואמרת לי כשעינייך נוצצות, ״אני פשוט לא מאמינה למראה עיני!״
בן הביא לנו אושר גדול, ולמרות שהכרותכם היתה של שנתיים וחצי, ראית אותו פעמיים או שלוש בשבוע, יותר מכל נכד או סבתא אחרת. בן אהב אותך והלחין עבורך את השיר הראשון שכתב, ״סבתא עליזה, סבתא עליזה!״ שיר פשוט, אך בלחנו המתפרץ הכיל את כל השמחה והאהבה שלו אלייך. כמה אושר הוא הסב לך, ואת לא הפסקת לומר זאת ולשתף בכך את כל מי שרק הקשיב.
כאשר נודע לנו שהמחלה האיומה פרצה, התחלת להערך לפרידה, וציידת את כולנו בכלים ותובנות לעתיד. אנחנו ישבנו יחד שעות ארוכות, החזקנו ידיים ושוחחנו, סיפרנו זה לזו סיפורים, סיפורים קטנים שאולי שכחנו לספר, ונפרדנו תמיד בנשיקה. לכן, למרות שהפרידה קשה, אני יודע שלא החסרנו דבר, היינו אמא ובן מסורים זה לזו במשרה מלאה, וההשלמה הזו מאפשרת לי לשחרר אותך.

רק לפני שבועיים נענית לבקשתי לחגוג איתי את יום הולדתי, למרות הקושי לא ויתרת, התלבשת והתאפרת כדי להיראות בקרב המשפחה והחברים אצילית כתמיד. הדלקנו נר ראשון וברכת אותי כשאני מתחיל את שנתי החמישים. ארבעה ימים עוד הדלקנו יחד נרות חנוכה. נשארת צלולה ומעוררת השראה עד הרגע האחרון. ואמרת לי את מה שיהדהד באוזני עד סוף ימי, ״כל פעם שאני שומעת את בן קורא לך ״אבא״, אני מאושרת!
אמא שלי, אני בטוח שעד שניפגש שנית, עוד נהיה שנינו מאושרים, כל אחד במקומו -
אני אשא בשמך את המורשת שהנהגת את ואבא, והמשפחה תתאחד על שולחני.
אני אמשיך להצליח בארץ ובעולם והפרחים תמיד יהיו גביע הנצחון שלך.
ובני, בן-דוד, משפחתי, ובאי ביתי לעולם לא נשכח את אבא ואותך, סבתא עליזה סבתא עליזה!