הספד ליוסף אחאי מאת אחיו, יצחקל'ה כפכפי 

תודה בשם המשפחה לקיבוץ נצר סירני ולשומעי הרצאותיו של יוסף.
יוסף הוא אחינו הבכור. ואני, למשל, קטן ממנו ב- 13 שנה.
כאשר הוא כבר יצא מן הבית להכשרה, כבן 20, אחר מלחמת העולם הראשונה, הייתי אני רק כבן שבע, ואיני זוכר כמעט מאומה עליו בתור נער. וגם אחר-כך, בנסיבות הימים, נפגשנו אך מעט ביחד, (והרי שאיני יודע הרבה לספר עליו) אולם יכול אני לספר מעט על אבינו שמואל, וראוי שנזכיר אותו בערב זה, כי הרבה ממה שהיה בו קיבל הוא, וקיבלנו כל הבנים, ממנו.

שמואל אבינו, יליד עיירה קטנה בליטא, ותלמיד ישיבה שם, עבר לקובנה, העיר הגדולה של ליטא אחרי וילנה, ושם נשא לאשה את אמנו פרל מרגלית. קובנה היתה עיר שרובה יהודים והקהילה היהודית חייתה חיים תוססים. בבית שמרו על קיום במצוות. ואבא היה מורה לעברית ולתנ"ך, אך מלבד זאת היה חזן ועובר לפני התיבה בשבתות רגילות ובכל עת מצוא, ובמיוחד היה משמש תמיד בעל קורא, הקורא בבית הכנסת מדי שבת את הפרשה בתורה וההפטרה בנביאים על פי כל הטעמים. לא אחת שמענו אותו בבית, מכין עצמו לקריאה. (עד היום, למשל, שגורה על פי ההפטרה שלמדתי מפיו כדי לקרוא אותה בעליה לתורה בשבת הבר-מצוה שלי) לא ייפלא אפוא, כי יוסף ידע תנ"ך ונשם את התנ'ך מילדותו, תנ"ך בכל הטעמים.

אבל שמירתו על הדת לא חצצה בעד אבינו לחיות את חיי ההווה של העם. ביתו היה בית יהודי לאומי במובן המשובח של המלה, ובימי הרצל היה אבא ציוני הרצלאי נאמן. יוסף היה רק ילד באותן שנים. זכור לי סיפור של אמא שהיתה מלגלגת מעט על התלהבותו של אבא להרצל כי כאשר הרצל נסע לרוסיה להשתדל אצל הצאר, עבר הרצל ברכבת דרך קובנה בלילה. משלחת של יהודי קובנה ואבא ביניהם, חיכו לו בתחנת הרכבת כדי לברכו, אך לשוא: הרצל ישן היה בתאו ולא יצא אליהם...

זכורים לי ספרי התנ"ך של אבא, שמהם היה מלמד את תלמידיו. כל ספר מכיל פירושים מפירושים שונים, אך מלבד הפירושים בדפוסים היו פירושים רבים בכתב-יד על השולים – של אבא. אותיות קטנות של פנינים בצדדים, למעלה ולמטה, וכשהשולים לא הספיקו צורפו לעמודים גם ניירות מניירות שונים.

יוסף ואחיו הצעיר ממנו משה ז"ל היו מראשוני "החלוץ" בליטא, יצאו להכשרה ועלו לארץ – בימי העליה השלישית. יוסף, כחבר קבוצת "אחוה" שהצטרפה לגדוד העבודה, עבד בכביש של טבחה, מגדל (ושם זכה לגור באוהל אחד עם ברנר) היה כותב מכתבים הביתה, וזכור לי שכולנו התפעלנו כאשר כתב לנו כי הוא מתרחץ בכינרת ומצפון נשקף לו השלג של החרמון... פעם אחת שלח לנו יוסף בתוך המכתב כלנית אדומה מיובשת. אבא החזיק אותה בחרדת קודש, הראה אותה לכל המשפחה, ושם אותה בספר תהילים, בפרק ק'ב: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד: כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו." וכאשר היה מלמד פרק זה בבית הספר היה מראה לכל תלמידיו פרח מיובש זה ששלח אליו בנו בכורו מן הארץ.

האחים עלו לארץ בזה אחר זה. אחרי יוסף ומשה גם האחות חביבה, ואחריה גם האח ברוך. עכשיו התהפך הגלגל ואמא שלא היתה ציונית נלהבת כמו אבא, התחילה לדחוק בו לעלות לארץ מהר ככל האפשר וזאת מסיבות אגואיסטיות ביותר – הגעגועים אל הילדים. אבא פקפק לא מעט. בצדק חושש היה שמא לא תהיה פרנסתו בארץ בטוחה ביותר, והרי היינו עוד שלשה ילדים בבית, ואני, הגדול ביניהם, כבן שלש-עשרה.

בשנת 1925, בעליה הרביעית כבר, עלינו. עד מהרה פרץ המשבר בישוב בארץ. וגם אבא היה לא מעט מחוסר עבודה, ועברו שנים עד שביסס לעצמו מעמד של מורה בבתי בספר בארץ. יוסף, שכבר הספיק בינתים לגמור את הסמינר למורים בירושלים, והיה אז בין המורים הראשונים של בית החינוך מזרם העובדים בתל-אביב, דאג להבטיח את לימודיהם של שלושת האחים הקטנים – אני בגימנסיה "הרצליה", ושנים הקטנים בבית החינוך שבו לימד. הרי שלימודי בגימנסיה "הרצליה", היותי תלמיד שם ושותף ל"חוגיסטים הראשונים" שהיו אחר כך לתנועת "מחנות העולים" - גם זה למעשה בזכותו של יוסף.

אך הרוח החלוצית, הנאמנות לעם הזה, לארצו לשפתו, לתנ"ך, גם שלי כאיש "המחנות העולים", וגם שלו כחלוץ, כמורה, ואחר כך כחבר קיבוץ, כעורך יומנים ו"איגרת", כמשורר וכמתרגם, ולבסוף שוב – כמורה לרבים – הרבה הרבה מזה בזכותו של אבינו שמואל. לא לחינם קרא לאחד מבניו בשם שמואל ואם למרבה האסון נלקח זה מאיתנו בעודו באבו, עבר, לפחות אותו השם, לנכדיו, ייבדלו לחיים ארוכים.

מה טוב שלא רק שאנו, אחיו ואחותו, בניו ובנותיו ובני משפחותינו עמנו, זוכרים אותו בגעגועים, אלא אף רבים רבים שחיו עמו ושהקשיבו להרצאותיו.

לעמוד הראשי