משה אחי,
למען אחי ורעי - אדברה.
אכן משה אחי היה גם רעי, שכן 22 חודש בלבד מפרידים בינינו. רצה הגורל והבכור מספיד את אחיו הצעיר ממנו. עם זאת עלינו לזכור, כי אין לבוא בטרוניא. משה זכה לצאת מן העולם הזה בשיבה טובה, כשהוא שבע נחת מבניו ומצאצאיהם שאהבוהו בחייו ויכרוהו כל ימיהם.
משה אחי היה כל ימיו איש המעשה. עוד בילדותו זכה לכינוי "באלעבאס" משום מעשה שהיה כשרצה לומר בלשון דיבורינו, ביידיש, "באלעבאס" ברבים אמר "באלעבאסן" במקום "בעלי-בתים". ברבות הימים נשמטה הן' הסופית והוא נקרא באלעבאס, שם שהלם את אופיו ואת התנהגותו.
בגיל 6, כנהוג בקהילות ליטא, נכנס ל"חדר" ולמד עם שאר ילדי ישראל ללא חריגה מן המסגרת המקובלת. עלי סיפרו נסים ונפלאות, כי עוד בגיל חמש ידעתי קרוא וכתוב בעברית וברוסית. אני עצמי איני זוכר זאת. זוכר אני רק שאמא, עליה השלום, לא סמכה עלי, וכשהיתה זקוקה לעזרה בהליכות הבית העדיפה את משה הצעיר ממני. כשרצתה שיובא לה משהו מן החנות או כשהיה לתקן משהו בבית היתה סומכת עליו.
הוא היה "באלעבאס" קטן ומוצלח, ואילו אני נחשבתי בטלן בעניני דעלמא. כשהתנדבתי לסייע לה היתה נוהגת לומר: "אתה לך לספריך!" מעשה שזכור לי מימי ילדותי: משה לא נמצא בקרבת מקום. היום פנה לערוב, כשאמא נזכרה, שאין נפט במנורה. בעל כרחה פנתה אלי: "משה איננו, שמא תביא אתה פחית נפט מן המכולת..." בשמחה קיבלתי את הצעתה ומיהרתי לחנות, וכשהחנוונית נענתה לי, אמרה בתמיהה: "אך במה תקח את הנפט? בכובע?" הסמקתי וחזרתי הביתה בבושת פנים.
כאמור, בלימודים לא עשה משה חיל. הצלחתי בלימודים נבעה בעיקר בכוח זכרוני החזותי ולא בכוח שיפוטי ההגיוני.
הדבר ניכר בי בייחוד בבית הספר הרוסי. הרוסית היתה לשון זרה בביתנו, כברוב בתי היהודים בליטא בראשית המאה. בשנים הראשונות היינו לומדים בעיקר בעל פה גם כשלא עמדנו על פירוש המילים. משה התקשה לזכור את המילים הרוסיות הנדירות שבשירים, ושוב זוכרני, היה עליו ללמוד בעל-פה שיר של נקרסוב "איכר פעוט". הוא ביקש עזרה ממני. במשך שעה הוא חזר על שורות מעטות, ולשווא! משהתקדם קצת פרחו מזכרונו השורות הראשונות שכבר ידען. כשהגיע לשורה שבה כתוב "שסטוי מינובל", שפירושו בן שש ויותר, פקעה סבלנותו, זרק את הספר וצעק "שסטה מנווול!"

כשהייתי בר-מצווה הייתי תלמיד בית הספר הרוסי ונחשבתי ללמדן ולמשכיל גם יחד. עוד בגיל 10 למדתי גמרא בישיבה במשך 3 זמנים, שנה ומחצה, אלא שבישיבה דווקא נתפקרתי ועברתי לבית הספר הרוסי. משה למד באותו בית ספר. שתי כיתות למטה ממני, אך ללא הצלחה יתרה. לאבא ז"ל חרה הדבר, ולא אחת ושתים תבע ממשה להגביר מאמציו בלימודים, וכשנגמרה שנת הלימודים ומשה נתחייב במבחנים נוספים ברוסית ובחשבון כדי להצטרף אל חבריו לכיתה בשנת הלימודים החדשה הודיע אבא, שהוא מפסיק את לימודיו ועל אף היותו כבן שתיים עשרה יהא עליו לצאת לעבודה ולרכוש לו מקצוע-מלאכה.
משה בכה והבטיח שמעתה ישנה דרכו וילמד ברצינות, אך אבא מיאן לשמוע. הוא ניחם אותו ודיבר על ליבו, שאין להתבייש בכל מלאכה שהיא, ולא זו בלבד אלא שבחר למענו מלאכה נאה: כבודה בדפוס הגדול שבעיר, בדפוס סוקולובסקי. "בעתיד," אמר אבא, "אחיך יוסף יחבר ספרים ואתה תדפיס אותם".
משה נכנע ובגיל 12 היה לשוליא של מדפיסים. שכר לא קיבל. אדרבא, אבא שילם 25 רו"כ כדי שילמדוהו את המלאכה. בשנת הלימודים 1913-1914 הייתי איפוא תלמיד בכיתה האחרונה של בית הספר הרוסי, ואילו משה הצעיר ממני היה לפועל.
אותה שנה הרגשתי, שהבכורה עברה מידי למשה. הוא לומד מקצוע. בעוד שנה יקבל שכר, ואילו אני - בטלן נסמך על שולחן אבא.

כשפרצה המלחמה עברה משפחתנו מקובנה לווילנא. משה מצא עבודה בבית-הדפוס שם, ובכל יום ששי היה מביא את שכר עבודתו הביתה, ואילו אני לא יכולתי להשתתף כמוהו - ולו במעט - בפרנסת המשפחה הגולה. אבא הקים אז "חדר" בווילנא, ואני כנער משכיל ולמדן, סייעתי לו.
שנה לאחר מכן חזרנו מווילנא לקובנה. מ 1915-1918 למדתי בריאלגימנסיה שפתחו הגרמנים ליהודי קובנה, אשר בה היה אבא אחד המורים החשובים, ומשה עבד כל אותן השנים בבית הדפוס והליתוגרפיה של ברגובסקי וזמן-מה בבית הדפוס הקטן של קסל. 
משה נתרחק באותה תקופה ממני. הוא עבד - ואני נוסף על לימודי, שיקעתי את עצמי בציונות וב"החלוץ", פעולה שהתנהלה בערבים. לא נפגשנו בבית אלא בשבתות. עסוק הייתי אז בקבוצתינו "אחוה". משה לא עסק בעניני מפלגה ותנועה, ואף על פי כן נצטרף אל קבוצת החלוץ השניה, אחוה ב'.

באביב 1920 יצאתי מליטא כדי להגיע לארץ. דרכי ארכה כחצי-שנה בנדודים. ברלין, ורדן, מץ, פריס, מרסיל, קושטא, ובג' במרחשון הגעתי לבית החלוץ ביפו. והנה הפתעה! בבית החלוץ גיליתי את משה, אשר מאז צאתי את ליטא, זה חצי שנה, לא שמעתי עליו דבר. השמחה היתה רבה. הוא סיפר, שהגיע דרך ברלין, וינא, טריאסט לארץ בעצם חג הסוכות, וכי הוא שוהה כאן זה שבועיים ומצפה לסידורו בעבודה. הוא נרשם כפועל דפוס, אך אין לו סיכוי לעבודה במקצוע כיום ןהןא נכון לעבודה בכל עבודה שתזדמן לו. אשר לי ולקצת מחברי שהגיעו לארץ דרך צרפת באותה תקופה נאמר לנו, כי חברי "אחוה" שיצאו מליטא בחודש אב הגיעו לארץ והם עובדים בהר כינרת בהכשרת הקרקע, עבודה זמנית, שתופסק בחודש טבת. לנו - לי ולמשה - הוצעה עבודה ב"אגודת נטעים" בחדרה. כחדשיים עבדתי אותה תקופה עם משה בפרדסים ובכרמים, ואז נפרדתי מעליו, הצטרפתי אל חברי שעברו לגדוד העבודה במגדל, ומשה נשאר עוד זמן-מה בחדרה. משם עבר לסלילת כביש בית דגון - ראשון לציון.
ב- 1922 נתקבל משה לעבודה בדפוס הקואופרטיבי "אחדות". מאז היה במידה מסויימת לאיש-ספר. קורות ינקותו מבית אבא לא נשתכחה ממנו. בעבודתו בדפוס ניתנה לו הזדמנות להכיר תלמידי חכמים ואנשי ספר. כאיש מעשה המעורב בין הבריות נהג לתבל את דבריו במילי דבדיחותא ובשיחות חולין של תלמידי חכמים.
גם אחרי הגיעו לגמלאות הוסיף לעבוד בדפוס בהגהה. אגב הגהה ידע להעיר לסופרים ולמלומדים הערות לשוניות וסגנוניות.
אך עיקר גדולתו של משה אחי אני מוצא בנאמנותו לקרובי משפחה, גם רחוקים. במשמע כוח זכרונו לגבי קרובי משפחה גדול היה מכוח זכרוני. הוא זכר קרובי משפחה מימי ילדותינו שהיו מזדמנים לעתים בביתנו בימים ההם והושיט עזרה כמיטב יכולתו. כשפנתה בשנות העשרים הראשונות משפחת דוד גרשוביץ* אלינו לסייע לה בעלייה לארץ לא גיליתי התענינות יתרה. ידעתי כי דודתנו רחל ובעלה ומשפחתם רחוקים היו מציונות ומארץ ישראל.
אך את משה לא העסיקה האידיאולוגיה. כאיש המעשה ראה עתיד בארץ לדוד גרשוביץ החשמלאי מליטא. אכן צדק משה. דוד עלה לארץ עם רבקה אשתו, מצא כאן את פרנסתו והיה לציוני ולפטריוט וברוח זו חינך גם את משפחתו.
ב- 1925 עבדתי בהוראה בתל אביב. משה המעשי חשש מפני עליית אבא ואמא עם שלושת אחינו הקטנים לארץ. הוא פיקפק אם יוכל אבא להשיג עבודה בהוראה בארץ וטען, כי מוטב שתישאר המשפחה בליטא כמורה מפורסם ומכובד אשר פרנסת ביתו מובטחת לו. אך בקשת ההורים והלחץ מצידי עשו את שלהם ובאותה שנה, 1925, התאחדה כבר המשפחה בתל-אביב. הצדק היה עם משה. קשות היו השנים הראשונות, עזרתי נתבטאה רק בהכנסת שלושת הילדים לבתי-ספר. שנה לאחר מכן יצאתי את תל אביב, ועול המשפחה הוטל על משה ועל חביבה ואליהו ז"ל.
כשנתבסס משה ובנה את ביתו בשכונת הפועלים א'. התחיל בית זה לשמש מרכז למשפחה במובן הרחב, וגם חברים מקבוצות אחוה א' וב' היו פוקדים את הבית, שכן היו משה ושושנה, תבדל לחיים ארוכים, מכניסי אורחים לתפארת. תקופה מסויימת מצאה לה משכן בביתם גם נעמי ספיר קרובתינו מכנרת**.
עולים מבני משפחתינו המסועפת שהגיעו מברית המועצות וקרובי משפחה שבאו מארצות הברית, מאנגליה ומצרפת מצאו בביתם של משה ושושנה קן-משפחה חביב וחמים.
כל אלה יצרפו בלי ספק את דמעתם אל דמעות המשפחה הפוקדת היום, ביום השלושים, את קברו. כאן. 


* משה גרשוביץ ז"ל, חבר הפלמ"ח נהרג במלחמת השחרור בקרב על הדרך לירושלים ומקום קבורתו –קרית ענבים 

** הסבתא של נעמי שמר והסבא שמואל היו אח ואחות. קבורה תחת השם שוקסטליסקי ליד בעלה יונה, שלקח לעצמו את שם משפחתה, בבית הקברות בכנרת לא רחוק מקברה של רחל המשוררת.